תפקיד המנחה בתהליכים השתתפותיים

המנחה שהתפכחה: איך קרה שהפכתי למנחה השתתפותית?

המנחה שהתפכחה: איך קרה שהפכתי למנחה השתתפותית?

טלי רז
לפני כשנתיים שנים ניצבתי בפני אתגר מקצועי מורכב – נדרשתי להנחות תהליך שנתי עם קבוצה של שמונים אנשים! שמונים מנהלי ומנהלות ארגונים לשינוי חברתי שמקדמים ביחד לכידות חברתית. כמנחת קבוצות “קלאסית” שלמדה בתוכניות הכשרה שונות: גישות פסיכודניאמיות (אוניברסיטת חיפה) קבוצות קונפליקט (נווה שלום) והנחתה עשרות קבוצות שונות: קבוצות מגדר, קבוצות מנהיגות, קבוצות קונפליקט, קבוצות דינאמיות ועוד. הבנתי שלראשונה אני לא יודעת!
“איך אני אחת יכולה להנחות תהליך שיהיה משמעותי למשתתפים? איך עושים את זה? איך מכנסים את כולם? איך אצליח לגעת בכל אחד ואחד? איך אני אזכור את השמות שלהם? איך הם יזכרו את השמות אחד של השנייה? איך אפשר לקיים שיחות משמעותיות במליאה של שמונים אנשים? איך אצליח לייצר אינטימיות שתביא אותם להרגיש ביחד ולפעול ביחד לקדום אג’נדה משותפת? ואיך לעזאזל אני שולטת בכל זה?
ההבנה שאני לא יודעת איך שלחה אותי לחיפוש ברשת והשאלה שהניעה אותי היתה: “איך אפשר ליצור, ללמוד או לפעול ביחד בקבוצות גדולות”? לא ידעתי אז מה שאני יודעת היום שהשאלה תיקח אותי למסע שיטלטל את עולמי האישי והמקצועי, מסע בעולם התהליכים ההשתתפותיים.

כך למעשה הגעתי לעולם המנהיגות ההשתתפותית ונחשפתי כמשתתפת וכתלמידה לתיאוריות וטכנולוגיות חברתיות השתתפותיות שונות: תיאורית U, סוציוקרטיה
dragon dreaming, art of hosting, open space technology
עודני במסע הזה, מרגישה שהגיע הרגע לאסוף את המחשבות והתובנות שלי ולעלות על הכתב. באמצעות הקשבה לסביבה ולשדה המקצועי דרך שיחות משמעותיות ועמוקות עם חברים וחברות למסע, קריאה ועיון של ספרות מקצועית, השתתפות בפורומים וקבוצות פייסבוק מהארץ ומחו”ל ובאמצעות הקשבה לעצמי ולמה שמתרחש אצלי עמוק בפנים אני כותבת.
אוטו שרמר (2013) טוען כי אנו חיים בתקופה של כשל מערכות כללי, היוצר תוצאות שאיש אינו חפץ בהן: שינוי אקלים, איידס, רעב, אלימות, טרור. השפעות אלו מאיימות על מרקם חיינו החברתיים, כלכליים סביבתיים ורוחניים. הזמן הזה קורא לנו למודעות חדשה ויכולות מנהיגות קולקטיבית, באמצעותה נוכל לפגוש את האתגרים החדשים בצורה יותר מודעת מכוונת ואסטרטגית.
שי בן יוסף  (2005) טוען כי אנו חיים במציאות של מורכבות בה החברה היא כרשת שמתהווה ונוצרת מתוך סך יחסי הגומלין בתוכה ועם סביבתה, שינויים רבים ומהירים, אין קשר בין סיבה לתוצאה והחיים הם – הפתעה מתמשכת!
שני מרצ’בסקי (2017) מגדירה מורכבות כ”משתנה מתורת המערכות, המבקש לתאר מערכת שיש בה ריבוי של גורמים / שחקנים עצמאים, המשפעים ומושפעים האחד מהשני למרות היותם בלתי תלויים. במערכת במורכבות גבוהה אין הקשרים ליניאריים בין סיבות ותוצאות, יש לופים של סיבות ותוצאות שיכולים ל”הישבר” לפעמים ע”י הפעולה הקטנה ביותר. מדובר במערכת תנודתית, עם קצב שינויים גבוה, בה ניתן לראות רצף של תופעות.”
אנו חיים במציאות מורכבת של עומס קוגנטיבי, טלפונים סלולרים, ריבוי מידע מהיר, שינויים וחידושים טכנולוגיים המקשים עלינו “להיות בקשב”: קשב לעצמנו, קשב לזולת, קשב לסביבה וקשב לחברה ולקהילה. לעיתים נדמה כי “איבדנו” את אחת המיומנויות הבסיסיות שלנו כבני אדם, ואנו מנותקים מעצמנו ומהסביבה.
כמנחי קבוצות במציאות של ימינו אנו נפגשים עם “קבוצות עם הפרעת קשב” כשטלפונים סלולריים מצפצפים, משתתפים מחוברים לווטספים, מצטלמים ומעלים תמונות לרשתות חברתיות, וכשאנו מאבדים לאט לאט את המיומנות הבסיסית שלנו כבני אדם נשאלת השאלה – מה התפקיד שלנו בסיפור הזה? אם המציאות משתנה, החיים האנושיים משתנים אולי גם אנו כמנחי קבוצות צריכים להשתנות?
זיהיתי שישה אתגרים מרכזים שאנו מנחי ומנחות קבוצות מתמודדים אתם במציאות של מורכבות, שבוש והפרעות קשב:

  1. קבוצות גדולות – ריבוי השחקנים ומורכבות האתגרים מזמנים עבודה עם קבוצות מרובות משתתפים הנדרשים לפעול ביחד (ללמוד/לפעול/ליצור). – איך נייצר הקשבה בקבוצה מרובת משתתפים?
  2. ריבוי בעלי עניין בקבוצה – טבען של סוגיות מורכבות הוא מעורבות בעלי עניין רבים המייצגים קשת רחבה של אינטרסים, גישות ועמדות. – איך נייצר שיח שוויוני ואותנטי בין משתתפים שונים?
  3. התמודדות עם אי ודאות ואי ידיעה – לבעיות מורכבות אין פתרון ידוע וברור ואין מומחה שיבוא ויציל את הקבוצה או הארגון. – איך נדע להקשיב למה שהקבוצה באמת צריכה?
  4. גילוי החכמה המשותפת לקבוצה – החיים במציאות מורכבת מזמנים לנו אתגרים מורכבים, וקבוצות מתמודדות עם סוגיות מורכבות, דבר המחייב אותנו כמנחי קבוצות לסייע לקבוצות למקסם באופן אפקטיבי את “החוכמה המשותפת לקבוצה”. – איך נסייע למשתתפים לארגן / לאסוף  את החוכמה המשותפת להם כקבוצה?
  5. אפקטיביות – האתגרים המורכבים של קבוצות כיום מחייבים אנשים למצוא פתרונות מהירים ואפקטיבים לבעיות מידיות. – איך נסייע לחוכמה המשותפת לתת מענה אפקטיבי לבעיה מורכבת?

מה עוד אנחנו צריכים ללמוד (מה אנחנו יודעים או לא יודעים שאנחנו לא יודעים?) ומה אנחנו צריכים “לשחרר” (על מה שאנחנו יודעים שאנחנו יודעים) כשאנחנו עובדים עם קבוצות במציאות המורכבת של חיינו כיום?

לפני כעשור סיימתי את הכשרתי כמנחת קבוצות בגישות פסיכודנאמיות באוניברסיטת חיפה, שם נחשפתי לתיאוריות שונות שנכתבו בתחילת – אמצע המאה העשרים וכולן נכתבו על ידי הוגים מתחומים טיפוליים: פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים (ביון, פוקס, יונג ואחרים).
במאמר זה אני מכנה גישות אלו בשם: גישות קלאסיות (בהמשך אני מבדילה אותן מגישות פרוגרסיביות לעבודה קבוצתית אותן אני מכנה – גישות השתתפותיות).
בגישות קלאסיות למנחה יש השפעה על התהליך הקבוצתי ועל משתתפי הקבוצה. לדברי וויטאקר (1985) “למנחה אסור לאבד את זהותו כמנחה. חברי הקבוצה יוסיפו להרגיש בטחון ולהתנסות באופן מלא בתהליך הקבוצתי כשהם מאמינים שקיים בקבוצה אדם שיש בו הבנה, כוח ואומץ והוא אובייקטיבי וחופשי. רוזנווסר ( 1998) טוענת כי “למנחה הקבוצה מעמד מיוחד ותפקידו הבסיסי הוא לבנות את הקבוצה ולסייע לה לבצע את המטלות שלשמן נוצרה. הכוח והסמכות שלו הן מתוקף המינוי לשמש מנחה, מהגדרת התפקיד שלו בקבוצה וממיקומו במבנה הקבוצתי. קבוצות נוטות לתת לגיטימציה למקורות של כוח וסמכות. מקורות אלו מקנים למנחה פרספקטיבה שונה. אין סימטריה במערכת היחסים בין המנחה לבין חברי הקבוצה ואין סימטריה באחריות”. בנוסף, היא ממשיכה כי “כוחו של המנחה נובע מהשפעתו על הקבוצה ומהיכולת שלו להשפיע על סיטואציות שונות בתהליך הקבוצתי. כשהוא מסייע לקבוצה להתמודד בהצלחה עם סיטואציה מסוימת הוא מעורר אמון שיצליח לעשות זאת גם במצבים אחרים. במהלך העבודה עם הקבוצה כוחו של המנחה נובע משליטתו על התנהגותו ומכאן השפעתו ותרומתו למהלך הקבוצתי. המנחה יכול ואף צריך לשלוט בהתנהגותו בקבוצה. הוא מחליט מתי להתערב, כיצד ואל מי לפנות. מנחה שאינו משפיע על המהלך הקבוצתי חייב לשאול עצמו מה הטעם בנוכחתו בקבוצה”.
גישות קלאסיות מעמידות את המנחה בעמדה של “מומחה” ובעל הכוח המרכזי בקבוצה, הוא מחליט מתי ואיך להתערב, משפיע על תהליך הקבוצה ועל המשתתפים, מזהה את השלבים השונים בהתפתחות הקבוצה ויודע לנתב את הקבוצה לעבר השגת מטרותיה, הוא “חכם” יותר מהקבוצה אוביקטיבי, בעל פרספקטיבה חיצונית ומתבונן חיצוני על הקבוצה, הוא בעל סמכות וידע.
האומנם שאלתי את עצמי? האם זה התפקיד שלי? ככל שלמדתי יותר והתנסתי ביותר קבוצות ציפיתי מעצמי להרגיש יותר בטחון, יותר מקצוענית ויותר רלבנטית בקבוצות אותן הנחתי. מה שקרה בפועל הוא תהליך הפוך – ככל שלמדתי ונפגשתי עם קבוצות הרגשתי והבנתי שאני פחות ופחות מבינה מה קורה בקבוצות, ופחות רלבנטית.
כמנחת קבוצות לא טיפוליות בעשור האחרון פגשתי קבוצות רבות ומגוונות (קבוצות נשים, קבוצות קונפליקט, קבוצות מנהיגות) פגשתי גם קהילות, תחום שהתפתח מאוד בעשור האחרון: קהילות של תושבים וקהילות של ארגונים, פגשתי קבוצות של יזמים, של אקטיבסטים, של אנשי חינוך. פגשתי גם ארגונים מערכתיים המעוניינים לייצר שינוי בשיח הפנים ארגוני (בתי ספר, רשות, מערכת חינוך). אבל לפני הכל – פגשתי אנשים! אנשים הרואים במפגש הקבוצתי פלטפורמה לחיבור בין אישי/ארגוני ולשינוי פנימי ו/או מערכתי.
ההבנה שמשהו בשטח משתנה, שאנשים מבקשים פתרונות לבעיות מורכבות, המפגש עם דור ה-Y (שמניסיוני מתקשה בעבודה קבוצתית “קלאסית” עם מנחה כריזמטי והרארכיה) הביאה אותי לחוויה ההשתתפותית הראשונה שלי!


לסדנת DRAGON DREAMING הגעתי לפני שנתיים בכדי ללמוד איך קבוצה יכולה להתארגן ולפעול בכוחות עצמה ובכוחות החוכמה הקולקטיבית של משתתפיה, וללא “מנהיג” או “מנחה” מצליחה ליצור ביחד. אחד הרגעים המכוננים בחיי האישיים והמקצועיים היה רגע בו חשתי כמשתתפת את הכוח והחיות שיש לקבוצה שפועלת בניהול עצמי. הרגשתי שחרור, כייף, חופש, יצירתיות, חוסר שיפוטיות וקבלה. הרגשתי שאני חלק ממשהו גדול יותר, ויותר מזה, הרגשתי שמשהו בפנים אצלי שאינני יודעת  להסביר בדיוק מהו – התעורר אצלי לחיים.
ברגע זה הצלחתי להרגיש איך מרגישים בקבוצה בלי “מנהיג” או מנחה פורמלי. הרגשתי מה זה להיות במרחב שיש בו חירות לכל משתתף להיות מי ומה שהוא, הרגשתי שמקשיבים לי, הרגשתי משמעותית, חוויתי יצירה משותפת עם חברי לקבוצה בה כל אחד תרם והשתתף ככל שרצה, הרגשתי חופשיה! ברגע מכונן זה הרגשתי שמשהו בי כמנחה לא יחזור להיות מה שהיה לפני ושמשהו חדש עומד להוולד.
גישות השתתפותיות תופשות באופן שונה את תפקיד המנחה. גישות אלו מבוססות על חוכמת הקבוצה ועל השתתפות בפועל של חברי הקבוצה, וזאת תוך כדי צמצום תפקידו של המנחה “יודע כל”.
הריסון (Harison 1985) הוגה ה – open space technology (טכנולוגיה חברתית המאפשרת מפגש משמעותי בין מספר רב של אנשים בעלי עניין משותף לשם שיחה ודיון פתוח, יצירה של רעיונות וקבלת החלטות משותפות) מסכם במשפט אחד את כל מה שהוא חושב על תפקיד המנחה: “על המנחה להיות נוכח באופן טוטאלי ולגמרי בלתי נראה”. הריסון מדבר על מצב תודעתי של “BEING” ולא של “DOING” ולדבריו, על המנחה לאפשר יצירה בזמן בטוח ולהחזיק זמן ומרחב להתהוות בקבוצה. בספרו הוא מקדיש פרק להכנות מנטאלית ופיזית של מנחה מרחב פתוח (לישון טוב, מדיטציה, לאכול טוב). אגב, הריסון ידוע בתור אחד ש”פותח מרחב” והולך לישון במהלך המרחב הפתוח.

אנלס אריאן (Aneles Arrien) בספרו של הריסון מרחיבה את מה שמצופה ממנחה מרחב פתוח לעשות:

  1. עליו להופיע – להגיע ולהיות במצב פיזי טוב – לא עייף או רעב.
  2. להיות נוכח – לא מספיק “להיות”. הכוונה היא לספק למי שבסביבה שלנו תחושה עמוקה של בטחון, כוח ושלום.
  3. לומר את האמת.
  4. “לשחרר” – להיות מוכנים להיות לא בשליטה (“הדרך היחידה לכישלון של מרחב פתוח הוא ניסיון לשלוט בו”).

בשיחה שקיימתי עם טובה אברבוך, מחלוצות המרחב הפתוח בארץ מזה כעשרים שנים, שאלתי אותה: “אילו מיומנויות צריך מנחה השתתפותי?” הדברים שאביא כאן הם ציטוט חופשי מהשיחה: “זה יותר ממיומנויות אלא יותר התפתחות נפשית, רגשית ורוחנית…עד כמה יש הלימה בין האנרגיה של האדם לגישות השתתפותיות? עד כמה את מאמינה לו שהוא אותנטי שהוא מביא את עצמו? זה מעבר למיומנות, זה מתבטא באופן ההתייחסות לזולת..” בהמשך השיחה שוחחה איתי טובה על מה היא חושבת שמנחה השתתפותי כדאי שיבין:

  • מה שקורה זה הכי טוב לכאן ולעכשיו וזוהי עמדה מנטלית.
  • אין אמת אחת.
  • בחירה אמיתית – חייבים לתת למשתתפים לבחור כמה שאפשר (גם אם מוגבלת עדיין חייבת להיות האפשרות לבחור).
  • חופש תנועה פיזי – שהבחירה היא גם שיש חופש תנועה, אדם יכול לחצות גבולות והוא לא עבריין. משתתף יכול לנוע במרחב מקבוצה לקבוצה.
  • כל אדם אחראי על ההתנהגות שלו.
  • החירות של כל אדם להיות הוא עצמו, לטעות זה טבעי.

טובה למעשה מדברת על שינוי מנטלי של הלך רוח ומחשבה, סקרנות אדירה ואהבת אדם.

art of hosting הנה קהילה בינלאומית של מנחי קבוצות שעובדים עם טכנולוגיות חברתיות השתתפותיות.
השם המלא הוא:
״.The art of participantory leadership throught hosting and harvesting maningful conversations”
( Hunt (2016 שכתבה את עבודת המאסטר שלה על ה- AOH מתארת את ה-AOH כ – “אסופה של מתודות לקיום שיחות משמעותיות בקבוצה. גישות של התהוות של שיחות משמעותיות בקבוצות בגודל שונה המבוססים על עקרונות שעוזרים למקסם את חוכמת ההמונים, לשלב רב גוניות ולהקטין או להתמיר קונפליקטים”.
הנחות היסוד עליהן מבוססות המתודות הן:

  1. אנחנו חיים במציאות של מורכבות
  2. מציאת חלופות מתאימות דורשות מאיתנו לשנות את האופן בו אנו חושבים
  3. דיאלוג מאפשר לנו להגיע לחוכמת הקבוצה
  4. אנחנו יכולים לזהות וללמוד מתבניות במהלך העבודה

הראל (2014) מוסיפה כמה מהנחות יסוד:

  • פתרונות טובים צומחים בין כאוס לסדר
  • כל ארגון הוא מערכת חיה: יכולת לארגון עצמי של המערכת ולא כתוצאה מהכוונה חיצונית; ארגון עצמי יכול להוביל להתהוות ויצירה של אפיונים ותכונות מפתיעים
  • הפתרונות הטובים ביותר לא נמצאים אצל אנשים פרטיים אלא בשדה שנוצר כאשר מפגישים אנשים ומעודדים יצירה ולמידה משותפת

קהילת מנחי ה – AOH הינה קהילה בינלאומית של מנחים ומנחות העובדים עם קוד פתוח וכל החומרים פתוחים, חינמים ברובם, הידע עובר דרך קבוצות פייסבוק, בלוגים וקורסים און ליין בתשלום או ללא עלות. מנחי ה –  AOH עובדים במודל “שמונה הנשימות”. זהו מודל סיפראלי ופרקטלי שמתחיל למעשה בקריאה של קהילה / ארגון / קבוצה (התהליך מתחיל מהמשתתפים ולא מלמעלה), ובעזרת המנחה או צוות היגוי מנסחים ביחד את הקריאה / השאלה איתה יוצאים לדרך. זה לא מפגש הנחיה! ההתערבות בפועל (מפגש מונחה עם משתתפים) מתקיים רק בנשימה הרביעית! כלומר, למנחה יש תפקיד משמעותי בעבודת התכנון (עבודה עם צוות היגוי, מיפוי האקוסיסטם – מי צריך להיות שותף בועדת היגוי, מי המשתתפים? בחינת התנאים להצלחת התהליך).

בתהליכים ברוח ה – AOH אין מנחה ריכוזי אחד אלא צוות הנחייה שלכל אחד תפקיד שונה, כך לדוגמא:

מנחי תהליך – מלווים אותו לכל אורכו, משלב התכנון ועד להנחיה בפועל בהתכנסות, הם מעצבים את התהליך, כך שישרת בצורה הטובה ביותר את המטרה שבמרכזו, תוך התחשבות בתוכן ובתוצאות הרצויות.
מנחי מרחב – נותנים את תשומת הלב למקום ולקבוצה, במטרה ליצור אוירה נעימה ומזמינה, שאנשים יחושו בה בנוח לקחת חלק.
מנחי מרחב אנרגטי – תפקידם להיות רגישים לשינויים האנרגטיים שמתרחשים בקבוצה תוך כדי התרחשות. המטרה היא לחוש איפה נמצאת הקבוצה: האם אנשים מרגישים בנוח, האם יש כאלו שבוחרים לא להשתתף? תפקידם הוא קריטי להצלחת התהליך מכיון שהם דואגים הן לרווחתו של כל אדם בנפרד, וברוב המקרים מנחי המרחב מגיעים מהקבוצה עצמה בלווי אחד ממנחי התהליך.
מנחי לוגיסטיקה – אחריות על ההיבטים הלוגיסטיים של התהליך.
קהילת ה – AOH תופסת את תפקיד ההנחייה (לא של המנחה היחיד אלא צוות הנחייה שלעיתים משולבים בו גם משתתפים מהקבוצה עצמה), ככזה שבא לקדם תרבות של שיחות משמעותיות ואיסוף עיקר הדברים שעולים מהן, מתוך מטרה ללמוד ולמצוא דרכים אפקטיביות לעבוד בקבוצה, דרכים שמטפחות את ההתהוות של אינטלגנציה משותפת, למידה שיתופית ופעולה אפקטיבית להובלת שינוי.
לסיכום, הנחיה השתתפותית זונחת את תפקיד המנחה “יודע כל”, המנהיג, ההורה האחראי, המומחה. תפקיד המנחה בתהליכים השתתפותיים הוא באופן פרדוקסלי הפוך לגמרי, הוא שותף בעיצוב תהליך שבא לסייע לקבוצות למצוא את החוכמה המשותפת ולפתור בעיות מורכבות. עליו לסייע לקבוצה לייצר קשב בין המשתתפים, ובינם לבין עצמם. על ידי יצירת פלטפורמות חברתיות לשיחות משמעותיות, ואיסוף התובנות של הקבוצה תתגלה החוכמה המשותפת לקבוצה. על המנחה להיות זה שמספק את התנאים הבסיסים להיווצרות החוכמה הקבוצתית המשותפת, לוודא שיש מגוון של משתתפים, לוודא שלמשתתפים יש אוטונומיה להתבטא ושאין דיעה אחת שנחשבת יותר. הנחיה השתתפותית, אם כן, קוראת לנו – מנחים ומנחות לשאול שאלות על מה שאנחנו יודעים על קבוצות ועל הנחייה ולבחון עצמנו.

איך נהיה רלבנטים בעבודה שלנו עם קבוצות במציאות של מורכבות החיים האנושיים?

מהניסיון שלי כמנחה השתתפותית במהלך השנתיים האחרונות זיהיתי מספר דברים שעוזרים לי היום בעבודה שלי עם קבוצות:
1.”אני לא יודעת כלום” – זה משפט קצת טריקי כי אני כן יודעת לא מעט על קבוצות ועל אנשים. אני יודעת לקרוא תהליכים מודעים ולא מודעים שקורים בקבוצה, אני מנחה כמעט עשרים שנים וצברתי ניסיון וידע בעבודה קבוצתית. אז למה אני לא יודעת? כי כשאני מגיעה מעמדה של לא יודעת זה מאפשר לי לשאול שאלות, לפתח את הסקרנות שלי, לא להיות ביקורתית ולא לספק תשובות מוכנות. כי בתהליכים השתתפותיים אנחנו יודעים איך זה מתחיל אבל אף פעם לא נדע איך זה נגמר
2.ממומחה המספקת שירות לשותפה – אני מאמינה בלפתוח את הקוד איתו אנחנו עובדים לקבוצות ולשתף אותם כבר בשלב התכנון. כך לדוגמא, אני נוהגת להזמין בכל מפגש משתתף או משתתפת שיעזרו לי בתכנון המפגש הבא. בנוסף אני מעלה על דרייב את כל המהלך של המפגש ומשתפת עם המשתתפים של הקבוצה מה אני עושה. אני רואה במשתתפים של הקבוצה שותפים ותפיסת העבודה שלי כמנחה היא של שותפות – איך אני יכולה לעזור לכם כקבוצה להשיג את המטרות שלכם? אני לא רואה את עצמי כמומחית המספקת שירות לקבוצה אלא כשותפה.
3.אני מעצבת – המונח ״מעצבת תהליך״ נראה לי מתאים יותר למה שאני עושה. אני נפגשת עם מי שמזמין אותי וביחד איתו (ולעיתים עם צוות היגוי המורכב ממשתתפים), אני מתכננת ומעצבת את התהליך שמתאים למה שהקבוצה רוצה וצריכה. כל תהליך נראה אחרת. אין הפתעות והתהליך הוא ברור, שקוף ומוגדר לקבוצה כבר בהתחלה. מניסיוני, בגלל שאנשים היום מתמודדים עם בעיות של חוסר ודאות, המסגרת של התהליך חייבת להיות מוגדרת ואנשים צריכים לדעת בכל שלב מה קורה מבחינת התהליך. לשם כך אני משתמשת בהנחיה גרפית ובכל תהליך מציגה ציור של התהליך והקבוצה יכולה לראות בכל שלב איפה היא.
4.עבודה בקבוצות גדולות – אם פעם חששתי מקבוצות גדולות הרי שהיום אני מבינה שיש הרבה כוח בקבוצות גדולות, הגיוון, החוכמה הרבה והניסיון של המשתתפים והאפשרות לנוע בקבוצה גדולה היא חוויה מלמדת המאפשרת לקבוצה לנוע לקראת חלופות יצירתיות יותר.
5.מרחב המאפשר כמה שיותר שיחות משמעותיות! – שיחות משמעותיות קורות בזוגות או בקבוצות של 4-5 משתתפים. במליאה או בפורום אין אפשרות לכולם להשתתף ולדבר ובד”כ ידברו אנשים שהם בטוחים בעצמם או שמתוקף תפקידם מרשים לעצמם לדבר. אני אוהבת לפרק לתת קבוצות ולאפשר למשתתפים להיפגש עם מגוון של משתתפים אחרים.
6.לא לפרש ולא להמשיג – אני נמנעת מלפרש מצבים בקבוצה או לעמת אנשים עם עצמם. כך לדוגמא אני לא אעיר למשתתף שבוחר לא להשתתף. גיליתי שאם אני לא ניגשת כמעט תמיד ייגש אליו חבר קבוצה וישאל. בנוסף, במידה ויש התרחשות בקבוצה שמבקשת עצירה והתבוננות (לדוגמא בתרגילי מיפוי קבוצתיים) אני מבקשת מהמשתתפים להביא פרשנויות שלהם למצב. בכך שאני לא ממשיגה או מסבירה לקבוצה אלא פותחת ומבקשת מהם לתת פרשנויות משלהם אני מאפשרת למגוון של קולות להשמע (הרי אין אמת אחת!), מזמינה להתבוננות משותפת של הקבוצה על עצמה ולא של המומחה ובעצם מאפשרת השתתפות בפועל!
7.להסתכל על חצי הכוס המלאה! – אנשים בשיאם כשטוב להם וכשהאווירה טובה. באחת הפעמים בהן הנחתי פורום של ארגוני מגזר שלישי (שהיה פורום “רכבת”) הגענו אני והמנחה איתה הנחתי לקבוצה וגילינו שחלק מהמשתתפים לא הגיעו ושחלקם חדשים. היא פתחה ואמרה “אתם בטח שואלים את עצמכם למה חלק מהכסאות ריקים ולמה אנשים לא פה”?  ואני המשכתי ישר “ואני אומרת איזה יופי יש לנו משתתפים חדשים אז יופי שבאתם וברוכים הבאים”! מבחינתי: מי שבא הם האנשים הנכונים! ועובדים עם מה ועם מי שיש…
8.קבוצה בניהול עצמי – אחד הדברים שגיליתי כאפקטיביים ומהנים היא עבודה עם פרוטוקולים ותבניות בקבוצות קטנות או זוגות או שלישיות. אני מקפידה לתת פרוטוקולים מדויקים (כמה זמן למשימה ומה התוצר המצופה), עבודה עם פוסטאיטס. אני משתדלת שאנשים ידביקו בעצמם את הפוסטאיטס ומזמינה אותם לנוע במרחב ושיפגשו עם כמה שיותר אנשים.
9.אוירה טובה, משחקית וכייפית – מאוד חשוב לי שלאנשים יהיה נעים, טוב ונוח. גיליתי גם שקבוצות מוקירות את הדברים הקטנים כמו: המפה לשולחן, הכיבוד המפנק, הציור של התהליך, הפרחים שלפעמים אני מביאה איתי.
10.לשחרר! – לשחרר בתוכי את הצורך להראות שאני מומחית שאני היודעת ושאני צריכה לספק פתרונות. לתת מרחב להתהוות של הקבוצה. ככל שאני יותר משחררת כמה לקבוצה יש יותר מרחב ליצור ולפעול באופן מיטבי.
11.לא להפסיק ללמוד! –  ציר ההתפתחות האישית שלי הוא בלתי נפרד מציר ההתפתחות המקצועית. אני מקפידה ללמוד ולהתנסות בהכשרות וסדנאות כמשתתפת. החוויה שלי כמשתתפת היא מהותית להתפתחות האישית שלי, להיות יותר מודעת וקשובה לעצמי ולסביבה. גם הריצה מאוד עוזרת לי להיות קשובה לעצמי ולסביבה.
12.לשתף פעולה ולעבוד ברשת של מנחים השתתפותיים – עבודה רשתית היא גם מהנה יותר, מלמדת ובעיקר נותנת את התחושה שאנחנו לא לבד בעולם.
13.אפקטיביות – תהליכים השתתפותיים הם לא תרגיל בדינמיקה קבוצתית, הם מכוונים לתת מענה קונקרטי לבעיות מורכבות ולכן חייבים מכווני תוצאות.
14.התהוות – אחד המושגים המרכזיים בתיאוריה של אוטו שרמר היא ההתהוות מתוך הקשבה לעצמי ולסביבה. עלינו כמנחים לתרגל ולהתנסות ביצירה משותפת במצבים של עמימות. רק כך נוכל להרחיב בתוכנו את המיכל ולהיות מסוגלים להיות המיכל עבור הקבוצה. אין פתרונות בזק לבעיות מורכבות. תהליכים השתתפותיים הם תהליכים של התהוות…הסבלנות תמיד משתלמת!

אסיים באנקדוטה קטנה

לפני כחודשיים השתתפתי בארגון ותכנון כינוס מיוחד “קוד פתוח בקבוצות גדולות”, העבודה על הכינוס היתה השתתפותית כך שתוכנית הכינוס למעשה תוכננה באופן השתתפותי והכינוס עצמו היה בתהליך של התהוות. את הכינוס פתחתי אני ובדברי הפתיחה שלי (שנכתבו מבעוד מועד) אמרתי: “הכינוס הזה הוא עבור כולנו, כל אחד ואחת מוזמנת. בחרנו לקיים את הכינוס בעיר הזו שהיא עיר רב גונית ויש בה מקום לכל אחד ואחת בדיוק כמו כאן, יש מקום לכל אחד. אני מאחלת לנו שבשנה הבאה יהיה כאן יותר מגוון אנושי”. לאחר כחצי שעה בעוד הקבוצה עסוקה בפעילות אחרת נכנסה לחדר אישה, בעלת חזות “אחרת” (בהמשך היא ספרה לנו שהיא פגועת ראש לאחר שעברה שתי תאונות והגיעה לכינוס (היא לא היתה רשומה) במיוחד מתל אביב).
“איזה שבוש! מה נעשה איתה?” שאלנו את עצמנו כמה ממארגני הכינוס. היא לא שילמה, לא נרשמה ובאופן הכי סטראוטיפי היא “לא התאימה” למשתתפי הכינוס (שהיו ברובם יועצים ארגונים, מנחי קבוצות וכיו’). החלטנו לאפשר לה להיות איתנו בכינוס ובסוף היום נקבל החלטה. אותה משתתפת לקחה חלק בכל אותו יום והביאה ערך רב לקבוצה ולמשתתפים ובאופן שהפתיע אותי הצליחה להשתלב. חשבתי לעצמי שרק במפגש קבוצתי השתתפותי, כזה שמזמין את המשתתפים להיות מופתעים, סקרנים, שמזמן “כאוס” ואין מנחה או מנהיג, מפגש בו אין היררכיה בין צוות ההנחיה למשתתפים ומשתתף יכול גם להיות מנחה בחלקים מסוימים – יכולה משתתפת “אחרת” להיכנס, להרגיש בנוח ולהשתתף. לא הפתיע אותי שחצי שעה לאחר שדיברתי עם “לב פתוח” ועם מלוא הכוונה וזמנתי שונות לחדר – היא הגיעה. באותו כינוס קרו כמה “ניסים ונפלאות” דבר שעליו עוד יכתב בהמשך, ואני נשארתי עם החוויה שבתהליכים השתתפותים את תמיד יודעת איך זה מתחיל ואף פעם לא יודעת איך זה יגמר!
אמונה שמה שקורה זה הדבר הנכון, אמון באנשים ואמון בתהליך וההזמנה להיות מופתעים ולהקשיב – יזמנו לנו חוויה קבוצתית משמעותית, מרגשת ולעיתים אף משנת חיים!

תודות

תודה לשני מרצ’בסקי, חברה אהובה, מורה ושותפה, בן ונגר-חבר אהוב ושותף – מהדמוקרטקס – תודה על שהייתם שם תמיד בכאב, בדמעות, בלמידה בצמיחה, בהנאה ובהנעה!
תודה לדרור נוי וג’וליה (dragon dreaming) ולחברים שהיו איתי, תודה ענקית לטובה אברבוך ולחברים ולחברות שהכרתי בהכשרה של המרחב הפתוח. טובה, תודה על השיחות, על שהכנסת אותי לביתך ושהיתה לך הסבלנות והתשוקה לחשוב איתי ביחד. תודה לג’ימס וללילי על הקורס סוציוקרטיה 3.0 שם למדתי שקבוצה יכולה בהחלט לקבל החלטות בעצמה (בלי מנהל!), תודה לרותם עפר, עליזה פרוכמן ולחברים שהכרתי בקורס ה-U, תודה לברוך אורן ויובל שרמן ולחברים וחברות מה-יו לאב בנימינה, תודה שוב לרותם, עליזה, אורלי קמין, נטע, ברוך, יובל, נעם שביחד יצרנו את הכינוס המיוחד “קוד פתוח בקבוצות גדולות” ותודה לכל החברים והחברות שפגשתי שם. תודה ענקית לאפרת בן צבי ולמכון הדמוקרטי, תודה מיוחדת לכל הקבוצות שעבדתי איתן…בזכותכם ובזכותכן כל יום  אני לומדת ומשתנה. תודה!

ביבליוגרפיה

  • הראל, תמר. “האמנות והפרקטיקה של שיח משמעותי- אסופת מתודולוגיות ברוח ה- Art of Hosting” מרכז השל לקיימות 2014
  • אורבוך, טובה. מתוך ראיון שהתקיים בביתה. ינואר 2018
  • בן יוסף, שי. 2005 “הנהגת שינוי בסביבות מורכבות”. פורסם ב משאבי אנוש 211 יולי 2005
  • מרצ’בסקי, שני. “השתתפותיות היא הפתרון הישן-חדש להתארגנות אנושית”. פסיק מאי 2017
  • רוזנסור, נאוה. הנחיית קבוצות – מקראה. הוצאת המרכז לחינוך קהילתי ע”ש חיים ציפורי 1998
  • Owen, Harrison. Open Space Technology. 1985
  • Hunt,Elizabeth. Hosting humanizing practices in times of complexity:  Lessons to be learned from Paulo Freir. A Thesis in the Department of Educatione. 2016.
  • C. Otto Scharmer and Katrin Kaufer,  Leading from the Emerging Future: From Ego-System to Eco-System Economics 2013

תוכן זה מוגן. יש להתחבר כדי לצפות בו:

התחברו:

דילוג לתוכן