‘תקשורת מקרבת׳, ובשמה הבינלאומי, ‘תקשורת לא- אלימה’, היא תפיסת עולם הטוענת שבכל בני האדם קיימת היכולת ליהנות מנתינה וקבלה מתוך חמלה. ד”ר מרשאל רוזנברג, פסיכולוג אמריקאי, שיצר את הגישה, עסק ביישוב סכסוכים ובקידום השלום בעולם. הפרקטיקה שלו ליצירת יחסים היא באמצעות דיבור והקשבה המובילים אותנו לנתינה מהלב, לאנושיות ולחיבור משמעותי וחומל עם עצמנו ועם האחר.
‘תקשורת מקרבת’ מאפשרת לנו לנהל יחסים בינאישיים יעילים בזכות היכולת להתבונן על הרגשות והצרכים העמוקים שלנו ושל האחרים. במקום לעסוק בשיפוטים על עצמנו ועל העולם ולהגיב באופן אוטומטי ומרחיק, השפה המקרבת מאפשרת מודעות, הקשבה וביטוי עצמי מדויק. זוהי הקשבה הגוררת עמה נתינה מהלב והעשרת החיים של השותפים ליחסים. המודל היישומי של הגישה מתמקד בארבעה שלבים המסייעים הן להקשבה אמפטית והן לביטוי עצמי כן ובהיר: התבוננות, רגש, צורך ובקשה. ההנחה היא כי כל התנהגות אנושית נובעת מתוך צורך פנימי שמניע אותנו לפעולה. כאשר הצרכים שלנו אינם מתמלאים, נוצרים בנו רגשות שליליים ואנו מחפשים דרכים, לא תמיד מקרבות, למלא אותם. כאשר מתקיימת שיחה על רגשות וצרכים גדלה האפשרות למציאת דרכים מגוונות למלא את הצרכים של כולם. תקשורת מקרבת, כמו התרבות הדמוקרטית, מאפשרת יצירת יחסים בארגון המושתתים על ערכים של הקשבה, השתתפות, דיאלוג וכבוד לאחר. ערכים אלה מאפשרים לפרט ולקהילה חוויה של נראות, משמעות והשפעה.
חלק מהותי בתהליך השינוי במעון הוא ההכשרה של הצוות בשפת הצרכים ובעקרונות התקשורת המקרבת. לאחר ההיכרות הראשונית עם המושגים והתיאוריה, הלמידה מתרחשת תוך כדי תנועה בתרגול מתמשך שעיקרו רפקלציה. בתוך ההנחייה במעון נעצור בנקודות שונות וננסח מחדש את המצב הנוכחי דרך שפת הצרכים. ישנם כלים מובנים שונים שפותחו במטרה לעורר את השימוש בשפת הצרכים, אך הכלי המרכזי הוא המודעות וההעמקה של המנחה בתקשורת מקרבת, המאפשרות לעצור ולהתבונן בתוך הרגע.