שיתוף פעולה ורשת חברתית | ד"ר רביב רייכרט

גיליון 04
נובמבר 2017

שיתופי פעולה

מגזין המכון לחינוך דמוקרטי

שיתוף פעולה ורשת חברתית –
"פלא", "פו הדוב" ו"בני היורה"

"בני אדם הם חברתיים ולכן נוטים לשתף פעולה". הטענה הזו פותחת את ספרו המשפיע של הפילוסוף רמלו טומלה החוקר מה מניע בני אדם לשתף פעולה. באמצעות שלשה ספרי ילדים וארבעה הוגים סוקר המאמר את הסוגיה המורכבת שנובעת מהמתח בין שני קטבים – היחיד והכלל. כיצד ניתן ליצור שיתופי פעולה על רקע מתח מובנה זה?  

 

מאת ד"ר רביב רייכרט

 width=

"בני אדם הם חברתיים ולכן נוטים לשתף פעולה". 

הטענה הזו  פותחת את ספרו המשפיע של הפילוסוף רמלו טומלה philosophic study, Tuomela 2000), אולם כמו הוגים וחוקרים אחרים שעסקו בסוגיה (אלפי קון, ריצ'רד טאלר ומייגן מ. אולסן – van den Assem, van Dolder, and Thaler 2012 Kohn, Alfie 1992 , Olsen, Harrington, and Siegelmann 2010,) הוא מבחין בקושי של ההנחה הזו המוביל אותו לחקור את מה שמניע בני האדם לשתף פעולה.

במאמר הקטן שלהלן אעסוק בסוגיה המורכבת הזו ובקישורה לתקופה בה אנו חיים, באמצעות בחינתה בספרות ובדברי הגות.  

נעסוק בשלושה ספרי ילדים: העכשווי שבהם הוא הספר "פלא" שכתבה ר. ג'. פלאסיו  ופורסם לפני כ – 5 שנים. השניים האחרים, "פו הדב" שכתב א. א. מילן וב"בני היורה" שכתב אליעזר שמאלי, פורסמו לפני כ – 80 שנה. הבחירה בספרות ילדים נובעת מהתפיסה שספרות זו משקפת בנאמנות את התקופה בה נכתבה. סלינה משיח טוענת שספרות הילדים, מאז שהחלה לצמוח בסוף המאה ה-18, הופקדה על הפצת האידיאולוגיה בחדר הילדים (משיח 2000), ובשל כך היא מבטאת בבהירות את האידאולוגיות הרווחות בתקופה בה נכתבה.

אבחן את ספרי הילדים הללו ביחס להוגים שהיו ממנסחי האידאולוגיות הללו: ניקולאס כריסטאקיס וג'יימס פאולר ביחס ל"פלא", א. ד. גורדון ביחס ל"בני היורה" ואלבר קאמי ביחס ל"פו הדב". על סמך בחינה זו אדון במשמעויות העכשוויות של שיתוף פעולה ובחידוש שיש בהן תוך הצגת מאפייני המניעים של שיתוף הפעולה בהם עוסק טומלה (Tuomela), כיום, בעשור השני של המאה ה- 21, בעידן הרשתות החברתיות.

"פלא" פורסם ב – 2012 , מספר שנים לאחר הפצעתו של עידן הרשתות החברתיות

הספר מתאר את האופן שבו אוגי, יחד עם חבריו ומוריו, יוצרים את מה שאני בוחר לקרוא לו "רשת חברתית" של חברות, שמהותה היא שיתוף פעולה

"פלא" פורסם ב – 2012, מספר שנים לאחר הפצעתו של עידן הרשתות החברתיות, שש שנים לאחר השקת טוויטר ושלוש שנים לאחר פיתוח ווטסאפ. בעיני יש לתקופה זו השפעה משמעותית על אופי שיתוף הפעולה שהספר מציג: הספר עוסק בכניסה לבית הספר של ילד שנקרא אוגוסט או אוגי, הסובל מתסמונת גנטית נדירה המעוותת את פרצופו. בעשר שנותיו עבר עשרות ניתוחים, גדולים וקטנים, ולכן נשאר בבית ועד עתה לא הלך לבית ספר. אוגי בוודאי אינו מופתע מהסקרנות שמראהו מעורר. למרבה הכאב, נדמה שציפיותיו כשהצטרף לבית הספר לא היו להיטמע בחברת הילדים ולהיהפך לאחד מהם, אלא פשוט להימצא בתוכה. הוא פחות מוכן לתובנה הכואבת, שאפילו בין אלה שהתרגלו אליו ובאמת ובתמים רוצים בקרבתו, לא אחת צצה המחשבה עליו כאדם "מעוות" (רפ ח"ת). הספר מתאר את האופן שבו אוגי, יחד עם חבריו ומוריו, יוצרים את מה שאני בוחר לקרוא לו "רשת חברתית" של חברות, שמהותה היא שיתוף פעולה. הרשת החברתית הזו ושיתוף הפעולה שהיא יוצרת משנים את הוויתו שלו ואת ההוויה בבית הספר בו הוא לומד, מתוך השתנות היחס לאחרות ול"עוות" של אוגי.

המושג "רשת חברתית" הוא מונח נפוץ ומקובל בעידן בו אנו חיים, אולם המשמעות שהוא מקבל מתוך הקריאה ב"פלא" מתקשרת באופן  מהותי לספר "מחוברים" שכתבו ניקולס כריסטאקיס וג'ימס פאולר (2009).

מחברי הספר משתמשים במושג הזה בהקשר שונה מהמקובל. לטענתם:

"במשך עשרות ואפילו מאות שנים חששות אנושיים אמיתיים כגון האם אדם יחיה או ימות, יהיה עשיר או עני, יפעל בצדק או לא, תורגמו לדיונים על אחריות אישית מול אחריות קולקטיבית (…) אנחנו חושבים שבשיח זה חסר גורם שלישי (….) אנחנו מאמינים שהחיבור שלנו עם אנשים אחרים הוא החשוב ביותר ושמדע הרשתות החברתיות, המחבר את המחקר העוסק בפרטים עם מחקר שעניינו קבוצות, יכול לספק תשובות רבות הנוגעות לקיום האנושי"

(כריסטאקיס ופאולר 2009 עמ' 12).

כריסטאקיס ופאולר מציעים להפוך את הרשתות החברתיות – שהן בעיני הלב והסמל של העידן  הנוכחי – לשפה חדשה. שפה שהיא כלי לקריאת ההוויה של שיתוף הפעולה. לטענתם אינדוודואליזם והוליזם שופכים אור על המצב האנושי אבל הם מחמיצים משהו בסיסי. בניגוד לשתי התפיסות האלה, השפה שקריסטאקיס ופאולר מכנים "מדע הרשתות החברתיות" מציעה דרך חדשה להבנת שיתוף הפעולה האנושי, כי היא עוסקת ביחידים ובקבוצות ובאפן שבו יחידים הופכים לקבוצות. לטענתם אנחנו נטועים ברשתות חברתיות ומושפעים מאחרים וכך חווים אובדן של חלק מהאינדוודואליות שלנו. אולם כוחן המפתיע של רשתות חברתיות אינו טמון רק בהשפעה שיש לאחרים עלינו, זוהי גם ההשפעה שלנו על אחרים. מה שנובע משיתוף הפעולה, שהוא מהות הרשתות, הוא שלא צריך להיות מנהיג כדי להשפיע, צריך רק להתחבר. העובדה שקשרים אנושיים נמצאים בכל מקום פירושה שכל אחד מאיתנו משפיע על אחרים. כשאנחנו דואגים לעצמנו יותר גם אחרים עושים זאת, כשאנחנו עושים מעשים נדיבים מעשינו יכולים להתפשט הלאה. עם כל מעשה נדיב של שיתוף פעולה אנחנו עוזרים לקיים את הרשת שמקיימת אותנו.

"רשת חברתית" ע"פ קריסטאקיס ופאולר היא  קשר טבעי ולא כפוי בין אנשים והיא מתפתחת באופן אורגני בשל הנטיה הטבעית של בני אדם להתידד. זוגיות, משפחה, קבוצת חברים, חברים בתנועה פוליטית, קבוצת עובדים במקום עבודה וגם  קבוצת ווטסאפ -הם סוגים של רשתות חברתיות

מהי "רשת חברתית" ע"פ קריסטאקיס ופאולר? היא  קשר טבעי ולא כפוי בין אנשים והיא מתפתחת באופן אורגני בשל הנטיה הטבעית של בני אדם להתידד. זוגיות, משפחה, קבוצת חברים, חברים בתנועה פוליטית, קבוצת עובדים במקום עבודה וגם  קבוצת ווטסאפ -הם סוגים של רשתות חברתיות.

"פלא" מבטא במהותו שיתוף פעולה מסוג חדש, המתקשר לעידן הרשתות החברתיות ולמושג "רשת חברתית" כפי שהוצג לעיל. החידוש באופי שיתוף הפעולה שמציג "פלא" עולה מתוך השוואתו לשני ספרי ילדים שנכתבו כ – 80 שנה לפניו – "פו הדב" ו"בני היורה". שני הספרים מציגים, כל אחד בדרכו, הוויה של שיתוף פעולה שהיא קוטבית לזו המיוצגת בספר האחר. להלן נדון בשני הספרים האלה ולאחר מכן נשוב ל"פלא" ולחידוש הוא מציע ביחס ל"בני היורה" ו"פו הדב":

בשנת  1928 פרסם אלן אלכסנדר מילן את ספר הילדים האחרון שכתב "הבית בקרן פו". אחד מהסיפורים היפים המופיעים שם הוא "פו ממציא משחק חדש ואי-יה מצטרף", בו מצוי הדיאלוג הבא המתאר שיתוף פעולה מעניין בין החיות גיבורות הספר, המבקשות להוציא את אי–יה החמור, מן הנהר אליו נפל, באמצעות השלכת אבן גדולה.

 width=

"פו הביא כבר את האבן הגדולה ביותר שהצליח לשאת ועתה רכן מעל שולי הגשר, כשהוא מחזיק אותה בכפותיו.

"אני לא אזרוק אותה, אי-יה. אני אפיל אותה," הסביר, "וכך לא אוכל להחטיא… זאת אומרת לפגוע בך. אולי אתה יכול להפסיק להסתובב לרגע, כי זה מבלבל אותי נורא?"

"לא," אמר אי-יה, "אני אוהב להסתובב."

שפן התחיל מרגיש כי זה הזמן ליטול את הפיקוד.

"שמע פו," אמר, "ברגע שאומר 'שמוט!' תוכל לשמוט אותה. אי-יה, ברגע שאומר 'שמוט!' פו יפיל את האבן שלו."

"תודה רבה, שפן, אבל אני מתאר לעצמי שאספיק לדעת."

"אתה מוכן, פו? חזרזיר, פנה קצת יותר מקום לפו. זוז מעט אחורה, רו. מוכנים?"

"לא," אמר אי-יה.

"שמוט!" פקד שפן.

(הבית בקרן פו עמ' 98–99)

"בני היורה" פורסם ב-1937. עלילת הספר מציגה תהליך של חינוך קולקטיבי. בסופו של התהליך הופכת הכיתה מקבוצת ילדים שהגיעו מארצות מוצא שונות לישות אחידה

לכל הדעות זהו שיתוף פעולה מוזר שכן הוא מונע ע"י חוסר קשר מוחלט בין הצורך שהניע את שיתוף הפעולה בין פו, חזרזיר ושפן, שהוא משיית אי – יה מן הנהר, לבין הפעולה המשותפת שבעצם מסכנת את אי–יה ואינה מסייעת לו כלל וכלל, והוא אכן כמעט טובע ולבסוף יוצא מן הנהר בכוחות עצמו.

לעומתו, שיתוף הפעולה האחר שיוצג להלן הוא סביר ויעיל מאד.

"בני היורה" היה אחד מספרי הילדים המצליחים והמשפיעים שכתב המחנך והסופר, איש זרם העובדים בחינוך הארץ ישראלי, אליעזר שמאלי. הספר פורסם בשנת 1937 והוא רווי בשיתופי פעולה מסוגים שונים: הוא כתוב כיומנה של תמר, תלמידה בבית החינוך לילדי עובדים, ומתאר שנה בחיי כיתה זו. עלילת הספר מציגה תהליך של חינוך קולקטיבי. בסופו של התהליך הופכת הכיתה מקבוצת ילדים שהגיעו מארצות מוצא שונות לישות אחידה, לקהילת ילדים שהיא דור ראשון לגאולה ועל שמה נקרא הספר "בני היורה". לשם כך נדרשים התלמידים לוותר על עצמיותם ולהתמסר לקבוצה המתגבשת. התהליך הזה מתבטא במובהק בסצינה שבה מתואר כיצד מעוברתים שמות הילדים, סצינה המסתיימת בזה שעמי הליצן לוחץ את ידי הילדים ששמותיהם עוברתו ומחווה להם קידה:

"שלום לך חווה, שלום צופיה, שלום שמואל. ..כל הבא לארץ" הוא אומר "דומה לתינוק שנולד. היום נולדתם מחדש. מזל טוב"

("בני היורה" עמ' 23 – 24).

לטענתו של טומלה ניתן להתבונן בשיתוף הפעולה משתי נקודות מבט – נקודת המבט של הקבוצה ושל הצורך שלה בקולקטיביות ונקודת המבט של היחיד ושל
הצורך שלו בשיתוף פעולה

הספרים, "פו הדב" ו"בני היורה", מייצגים את שתי נקודות המבט האלה ואת הקונפליקט שביניהן

בעיני, שתי היצירות האלה מבטאות שני קטבים של שיתוף פעולה שאפיינו את המודרניות.

"שיתוף פעולה", כפי שמוגדר בספרו של רמלו טומלה, הינו מאפיין הכרחי של אדם כיצור הדובר שפה המבוססת מעצם מהותה על שיתוף של משמעויות ושימושים. לטענתו של טומלה ניתן להתבונן בשיתוף הפעולה משתי נקודות מבט – נקודת המבט של הקבוצה ושל הצורך שלה בקולקטיביות ונקודת המבט של היחיד ושל הצורך שלו בשיתוף פעולה (2000 Tuomela). המהלך המודרני בתרבות, כפי שנוסח ע"י מפעלו הפילוסופי של רנה דקארט, מבחין ומפריד בין היחיד המטיל ספק לבין החברה (גורביץ וערב ח"ת), ולכן הוא יוצר קונפליקט בין שתי נקודות המבט הללו של שיתוף הפעולה.

הספרים, "פו הדב" ו"בני היורה", מייצגים את שתי נקודות המבט האלה ואת הקונפליקט שביניהן. אציג את הקונפליקט הזה באמצעות קישורם של הספרים להוגי דעות שהיו בין מנסחי האידאולוגיות אותן הם מייצגים:

אהרון דוד גורדון, הוגה הדעות החשוב ביותר של התנועה אליה השתייך שמאלי – תנועת העבודה הציונית, תאר את הקשר בין יחיד לבין אומה באופן שמבהיר את התפיסה שעומדת בבסיס שיתוף הפעולה לה קורא שמאלי:

"כל "אני" פרטי, במידה שהוא מקורי, כלומר במידה שהוא יונק ממקורות החיים (…) באותה מידה הוא יונק תמיד ממקור לאומי, הוא לאומי ביצירתו ובכל גילוי עצמותו, אם מדעת או שלא מדעת…"

(גורדון 1913).

 width=

ב"בני היורה" העלילה מתמקדת בתהליך חינוכי שמהותו היא שיתוף פעולה שמוליד מחדש את הלאום. התהליך נבנה על אמירות של המורה דב כגון "הושיטו נא יד איש לרעהו והיו לאחד", על היציאה המשותפת לטיולים בטבע, על מסעות במקומות בעלי חשיבות לאומית – היסטורית, על העבודה המשותפת בגינה ובנגרות וכו'. "בני היורה" אף מקצין את הלאומיות לה קורא גורדון, שכן, לעומת אמירתו: "את האדם אסור אפילו להקריב על מזבח האומה" (גורדון 1916), האינטגרטיביות והשיתוף של כלל הילדים בתוך האומה, לה קורא הספר, כוללת אף הדרה של היחידים שאינם משתייכים לאומה. שכן, לא כל הילדים המופיעים בספר זוכים לאימוץ לקולקטיב. למעשה הספר מציג כמה ילדים "אחרים", שלעולם לא יתערו לחלוטין בקולקטיב הילידיות העברית: הילדים התימנים והערבים. התימנים משתייכים אמנם לקולקטיב העברי, אך הם לעולם יהיו שונים. הערבים לעולם לא ישתייכו לו, ותפקידם הוא לסמן את גבולות הקולקטיב מבחוץ  (דר 2017, גיל רונן תשס"א).

"פו הדב", לעומתו, מייצג התקפה על הכלל – הכלל ב"פו הדב"- חבורת חיות הצעצועים, הוא אבסורדי והזוי , משום שהחיות הן אבסורדיות והזויות. הן נעות בין סאטירה לפארסה

בכל זאת, כפי שראינו לעיל, מתקיים שיתוף פעולה בין החיות, הנובע מבחירתם של היחידים לפעול למען האחרים והכלל, למרות שהבחירה והפעולה הם אבסורדיים וחסרי תוצאה

"פו הדב", לעומתו, מייצג התקפה על הכלל – הכלל ב"פו הדב"- חבורת חיות הצעצועים, הוא אבסורדי והזוי, משום שהחיות הן אבסורדיות והזויות. הן נעות בין סאטירה (שפן הוא סאטירה על הג'נטלמן האנגלי הנמרץ ורב המעשים, ינשוף הוא סאטירה על האינטלקטואל החכם בעיני עצמו וכו') לפארסה (פו וחזרזיר הם דמויות שאינן חדלות מלעורר קומדיה של טעויות), פעולותיהן ודבריהן הם אי-גיוניים. ומערכות היחסים בינהן הן אבסורדיות.

בכל זאת, כפי שראינו לעיל, מתקיים שיתוף פעולה בין החיות, הנובע מבחירתם של היחידים לפעול למען האחרים והכלל, למרות שהבחירה והפעולה הם אבסורדיים וחסרי תוצאה. מתבקש לקשר את שיתוף הפעולה הזה לזרם הפילוסופי האקזיסטנציליסטי (כפי שטוען ג'ון ווילאמס בספרו "פו הדב והפילוסופים" – ווליאמס 1977 ). בעיני הרומן "הדבר" (1945) והמסה "האדם המורד" (1951) של אלבר קאמי הם אמצעי מעניין לדיון בשיתוף הפעולה שמציע "פו הדב". בעיר אוראן, עיר באלג'יריה הצרפתית', מתפרצת מגפת דבר. המגפה פושטת בכל ועושה שמות בהמונים הנכנעים לגורלם. גיבורי הסיפור, הד"ר רייה וחברו טארו, מנסים להלחם במגפה, תוך הזדהות והגשת עזרה כנה לקורבנות המגיפה. אותם גיבורים הנאבקים בדבר, הם "המורדים" בחברה החולה ובתכתיביה והם מייצגים את האדם המורד. לפי הספר "האדם המורד" תכונותיו הן: חמלה אמיתית ואהבת הזולת, אומץ לב, אותנטיות ובדידות. ד"ר רייה הוא המימוש המובהק של האדם המורד בספר "הדבר". על מנת שלא להיטמע בהמון הנכנע לדבר, הוא בוחר בדרך של עזרה וריפוי של חולים רבים כל האפשר ושל הזדהות עם סבלם. הוא ממשיך לסייע, למרות שהוא יודע שהדבר חשוך מרפא, כי באמצעות העזרה הוא מציל, למעשה, גם את עצמו.

האקזיסטנציאליזם כפי שניסח אותו קאמי ב"הדבר" ו"האדם המורד" שם דגש על הדרך ולא על התוצאה, כך שגם כשאיננו יודעים האם פעולתנו תישא פרי בסופו של דבר, אין זה משנה. העיקר הוא המעשה והדרך המשתמעת ממנו

האקזיסטנציאליזם כפי שניסח אותו קאמי ב"הדבר" ו"האדם המורד" שם דגש על הדרך ולא על התוצאה, כך שגם כשאיננו יודעים האם פעולתנו תישא פרי בסופו של דבר, אין זה משנה. העיקר הוא המעשה והדרך המשתמעת ממנו (קאמי 1999). כך ב"הדבר" וכך ב"פו הדב".

ניתן אם כך לאמר ש"בני היורה" ו"פו הדב" מייצגים שני קטבים הפוכים וקונפליקטואליים של שיתוף פעולה, האחד מתמקד בחברה והשני ביחיד.

הקוטביות הזו מתעמעמת בעידן הדיגיטלי והרשתי בו אנו חיים ו"פלא" מבטא את השינוי הזה באפן חד: הרשת החברתית של אוגי נוצרת ע"י מעשיו של אוגי עצמו ומעשיהם של אחרים. כולם בוחרים בחברות ברשת הזו בשל הנטיה הטבעית שלהם להתיידד, לא בשל צו של הכלל ולא בשל ביטוי של חירותם המנותקת מן הכלל החולה והאבסורדי.

אוגי מצליח ליצור את הרשת הזו בשל חוש ההומור, החכמה והאומץ שלו שמסייעים לו להיאבק בפחד שהוא מעורר ומושכים אליו ילדים ומבוגרים:

ילדים כמו סאמר וג'ק בוחרים בחברות עם אוגי, בתחילה מתוך רחמים ורגשות אשם ובהמשך בשל אישיותו.

"בהתחלה, אני מודה" אומר ג'ק "הייתי חבר שלו רק כי מר פלוצקר (מנהל בית הספר) ביקש ממני וכל זה אבל עכשיו אני מסתובב איתו מבחירה, הוא צוחק מכל הבדיחות שלי ואני מרגיש שאני יכול לספר לאוגוסט כל

תוכן זה מוגן. יש להתחבר כדי לצפות בו:

התחברו:

דילוג לתוכן