השתתפותיות
פלייסמייקינג – תהליכים השתתפותיים במרחב העירוני
פלייסמייקינג היא תנועה שצמחה מלמטה בשנים האחרונות בערים רבות בעולם. בגדול זו יצירה של מקומות שנעים להיות בהם במרחב העירוני.
שני מרצ'בסקי
פלייסמייקינג היא תנועה שצמחה מלמטה בשנים האחרונות בערים רבות בעולם. זו יצירה של מקומות שנעים להיות בהם במרחב העירוני. הפלייסמייקינג נבע מתוך עולם האדריכלות והתכנון העירוני
הפלייסמייקינג נבע מתוך עולם האדריכלות והתכנון העירוני. ג'יין ג'ייקובס, בספרה "מותן וחייהן של הערים האמריקאיות הגדולות" דנה בתופעה בה נוצרו אזורים מתים במרחבי חיים עירוניים- אם פעם היו רחובות שוקקים אשר עירבו שימושי קרקע כמו מסחר, מלאכה קלה, שירותים ציבוריים ומגורים, כך שהאוכלוסייה והמרחב היו מגוונים- הרי בספרה היא מתארת את מחירה של ההפרדה. נוצרו מרחבים של אזורי תעשייה או מסחר שוקקים ביום וללא שום סיכוי לפעילות קהילתית בלילה, או אזורי מגורים (הפרבר האמריקאי) עצומים סטנדרטיים והומוגניים שלא מזמנים מגוון אוכלוסיה.
השאיפה ליצור מקומות שנעים בהם על פי גישת התכנון העירוני, מקבלת ערך מוסף כאשר רוצים לערב את מירב האנשים, מהנשים המבוגרות בשכונה, דרך שוכרים אקראיים, עובדים קהילתיים וכלל האנשים הנמצאים או שותפים לאותו המקום.
מתוך ההכרה בערך המוסף הזה והשאיפה לייצר אותו, נולד הפלייסמקינג הקהילתי. הוא פונה אל המערכת המורכבת של השכונה, מתוך הזמנה צנועה להכיר את המקום דרך סיפורי האנשים שחיים בו.
איך בונים אמון עם התושבים?
התהליך של פלייסמקינג כפי שאנו מובילים אותו, מתחיל מקריאה של גורם מוסדי שמזהה צורך לטפל במרחב ציבורי מסויים. זה יכול להיות כחלק מתהליך של תמ"א 38, או מה שקוראים היום תהליכים של התחדשות עירונית, זה יכול להיות חלק מבניית שכונות חדשות בערים, או כאשר בונים בנייה רוויה בתוך שכונה ותיקה.
עצירה הזאת להיכרות ולשיחה של אנשים שחולקים מרחב גיאוגרפי משותף, יכולה להיות מעצימה בדרכים מאוד מפתיעות. זה מאפשר בניה של מרקם חברתי ומפחית את הניכור
הדברים הללו מתרחשים, אנחנו לא יוצאים מתוך נקודת הנחה שניתן לעצור את התהליכים הללו ואין פה גישה שמבקשת מאבק בכוחות המאקרו כלכליים.
אנחנו מגיעים לתהליך עם הזמנה ל"הפסקונת" – מעבר לעיסוק בצרכים או אתגרים יוצאים לשאלה אודות "הסיפורים שלנו". העצירה הזאת להיכרות ולשיחה של אנשים שחולקים מרחב גיאוגרפי משותף, יכולה להיות מעצימה בדרכים מאוד מפתיעות. זה מאפשר בניה של מרקם חברתי, מפחית את הניכור. בתוך התהליכים הללו השייכות שנוצרת מסייעת בהתמודדות מאוחר יותר עם המאיים, עם ההשרדותי, כמו למשל בתהליכים של פינוי בינוי שהם מאוד מפחידים, או תהליכים של התחדשות עירונית ושינוי דמוגרפי.
התהליכים הללו בונים את המקום, לא במובנים הפיזיים, אלא במובנים החברתיים רגשיים, יוצרים מיכל חברתי חסין יותר. יוצרים חוסן קהילתי להתמודדות עם אותם עננים שחורים.
מי מגיע לתהליכים כאלו?
הקריאה מגיעה כאמור מהמוסדות. אני מקפיד שלתהליכים הללו יגיעו האנשים שחיים במקום, כך שיכולה להיות קבוצה משותפת לאנשים קשיי יום, ממעמד סוציו-אקונומי נמוך לצד מתיישבים חדשים בשכונות, מי שנחשבים לאוכלוסייה חזקה סוציו-אקונומית. גישה זו מיישמת הסתכלות של מערכות טבעיות: להבין את ההקשר של כל המגוון יחד למקום ולא קבוצה ספציפית כזו או אחרת.
השאיפה היא לפתוח את התהליך למגוון אנושי רחב ככל האפשר. אנחנו מרחיבים את מעגלי השותפות, באופן בו אנחנו עובדים, לקולות המגוונים והרבה פעמים שקופים
זה ערוץ אחד, שאני קורא לו אידיאולוגי חברתי.
ערוץ נוסף, הוא ערוץ של בניית קהילה. הוא מתרחש בעיקר בשכונות חדשות שלמות שמוקמות ובדרך כלל אין להם את האופי המקומי של העיר שלידה הם קמות. גיין ג'ייקובס מתייחסת אל סוג כזה של שכונות, כאל שכונות ללא צבע, ללא עידוד למעורבות וליחסיות קהילתית כלשהי. אז בעצם דרך הרשות או חברת הבנייה למשל "שיכון ובינוי" אנחנו עושים תהליכים היוצרים תנאים למפגש בין אנשים שגרים במקום משותף.
מי שמגיע אלינו לאו דווקא מודע לתכניות, אלא בא להיפגש, לשתות כוס קפה. בכל מקרה השאיפה היא לפתוח את התהליך למגוון אנושי רחב ככל האפשר. המוסדות והארגונים מאוד רגילים לעבוד דרך ועד השכונה. אנחנו מרחיבים את מעגלי השותפות, באופן בו אנחנו עובדים, לקולות המגוונים והרבה פעמים שקופים.
מה קורה כשמרחיבים את מעגלי השותפות עד הקצה?
נוצר פה מרחב שיש לו פוטנציאל התמודדות חזקה יותר עם הכוחות במציאות. למעשה נוצר גרעין מנהיגותי, לא שגרתי מבחינת תמהיל כבר במפגשים הראשונים
נוצר בעצם תיאום ציפיות בכל רמות המשתתפים. מה שמפתיע, הוא שהמסקנה ברוב הפעמים היא שההישג הגדול הוא לאו דווקא המטרה המוצהרת איתה יצאנו לדרך, אלא זה שנרקמו פה מעגלים. זאת הבנה שחוצה וחוזרת בכל התהליכים שאנחנו עושים. יש הבנה שנוצר פה מרחב שיש לו פוטנציאל התמודדות חזקה יותר עם הכוחות במציאות. למעשה נוצר גרעין מנהיגותי, לא שגרתי מבחינת תמהיל כבר במפגשים הראשונים.
מה עושים בפועל בתהליך כזה?
הגרעין המנהיגותי שנוצר, עושה למידה של המקומיות בדרכים מגוונות: דרך שוטטות, ראיונות, חקר עצמי. כאשר אני משתף סטודנטים בתהליך, הם לפעמים ילכו ויעשו שוטטות בשכונה, כדי להביא את הקולות המגוונים. משם בדרך כלל נצא ל"קפה עולם", שזאת מתודולוגיה של עבודה על סוגיה משותפת בקבוצה גדולה. על בסיס התובנות שנאספו יוצאים למה שאנחנו קוראים "התערבות". זאת פעולה במרחב הציבורי שמבטאת את הידע המקומי, שמייצרת שקיפות בנוגע לתהליכים הרחבים שקורים.
היצירה של האנשים היא גם הצהרה על המרחב הציבורי, אנחנו אומרים שלא רק אמנים ותאגידים יכולים להגשים את המאוויים שלהם וליצור במרחב הציבורי, גם האנשים שגרים שם
לדוגמה הקמה של סלון במרחב הציבורי. מקימים פיזית סלון כמו של בית אבל ברחבה בשכונה למשל או במרכז המסחרי. בסלון לרוב נציג אמירות של התושבים – ציטוטים של חכמת חיים של אנשים, יהיה ייצוג של העבר הווה והעתיד של השכונה, תהיה במה ליצירה.
היצירה של האנשים היא גם הצהרה על המרחב הציבורי, אנחנו אומרים שלא רק אמנים ותאגידים יכולים להגשים את המאוויים שלהם וליצור במרחב הציבורי, גם האנשים שגרים שם.
ומה עם ג'נטריפיקציה?
ג'נטריפיקציה היא תהליך בו אוכלוסיות חזקות נכנסות לשכונות בשולי הערים וכתוצאה מכך יש התחדשות עירונית ועליה במחירי הנדל"ן אך גם דחיקה של הקהילה המקומית המקורית. זוהי מגמה שמתרחשת, אנחנו לא נאבקים בה, אלא מתמודדים איתה בדרך של יצירת דיאלוג והבטחה שהקולות המגוונים ישמעו.
קחי לדוגמה תהליך שעשינו בעיר במרכז, בשכונה חדשה שהוקמה בצמוד לדיור ציבורי. תהליך הפלייסמקינג, אפשר להביא את הצרכים של מגוון האנשים בשכונה ולא רק של החזקים לדיאלוג עם הרשות. התושבים החזקים בכל מקרה נמצאים בדיאלוג עם הרשות, השאלה האם הם מייצגים רק את האינטרסים שלהם או אינטרסים רחבים יותר.
בתהליך הפלייסמייקינג הקהילתי יש דגש מאוד גדול על שימור המגוון, וגם דגש על הסיפור החברתי הכללי שכולנו מתנהלים בתוכו. התהליכים האלה מאפשרים שימור מוטיביים סיפוריים מתוך האנשים הפשוטים והאנשים בכלל, שזה ההפך מדחיקה לשוליים.
מתוך האיך, נוצר גרעין של מעורבים חדשים בשכונה ומתווספת סיפוריות שיוצאת מתוך השכונה הספציפית. היום המסורת, הרקע תרבותי, הרצונות האישיים של האנשים, לא מקבלים ביטוי במרחב הציבורי. מבחינתנו זה מסר חשוב מאוד, כי לצד הפרסום על הגורד שחקים הבא שמקימים בשכונה, פתאום יש מסרים אחרים לגמרי במרחב הציבורי.
מה ההבדל בין זה לבין שיתוף ציבור?
זה תהליך שכרוכה בו הרבה אי ידיעה ובכמה רמות. הידיעה היא על האיך של התהליך וכל השאר מתגלה
בשיתוף ציבור, משתפים בדרך כלל בידע של הרשות. הרשות מגבשת מסמך מדיניות אסטרטגית ואז משתפת את התושבים. הם יכולים להגיב ולהכניס שינויים מאוד מינוריים. בדרך כלל מי שמגיע לתהליכים של שיתוף הציבור הם אנשים שיש להם מה לומר מול תכנית שמוצגת. בתהליכים שאנחנו עושים, אני בונה למען המתכנן החברתי של הרשות את הגרעין של המנהיגים השקטים שלא היו קודם. הרשות היא חלק מהגרעין ואין יחסים של מאבק או של לעומתיות. זה תהליך שכרוכה בו הרבה אי ידיעה ובכמה רמות, בניגוד לתהליך שיתוף ציבור שהוא מאוד טכני. אי הידיעה של מי יגיע, איזה גרעין מנהיגותי יוולד ומה יווצר. הידיעה היא על האיך של התהליך וכל השאר מתגלה.
מה קורה אחרי התהליך? כשאתם כבר לא שם?
זה לא רק מה שנשאר פיזית בשכונה, אלא נשארת רשת שממשיכה לתקשר, לבעבע. מעגלי השיח נותרים ומתחברים, שינויים קטנים יוצרים שינוי גדול, שזה עקרון חשוב של פלייסמייקינג. השינויים מתגלגלים ומועצמים ומניעים הסתכלות אחרת לגמרי על המרחב הציבורי. דוגמה טובה לתהליך כזה אפשר לראות בעיר אילת. ב 8/5/17 הציגה רונה שפירא, מנהלת המחלקה לחינוך ועיצוב סביבתי, מעיריית אילת, פרויקטים של בניית סביבות יצירתיות המעודדות ביטוי עצמי וחשיבה ביקורתית שנעשו בעיר. הפרויקטים נעשו בשילוב מורים לאמנות, סטודנטים וילדים מבתי ספר ברחבי העיר. בעיר עבדו הרבה שנים על נושא סביבות הלמידה. במסגרת הזו הגעתי יחד עם שני מרצ'בסקי מדמוקרטקס של המכון לחינוך דמוקרטי, לעשות השתלמות למנהיגות הסביבתית החינוכית בעיר על פלייסמקינג ולמידה מבוססת מקום.
עשינו תהליך של פלייסמקינג קהילתי והקבוצה חקרה את המקומיות ויצרה התערבות במרחב העירוני. הקבוצה התנסתה ורכשה כלים של מנהיגות השתתפותית. בעקבות ההתנסות בהשתלמות המשתתפים יצרו התנסויות רבות בעיר ובסביבות הלמידה של בתי הספר.
רונה, הכניסה עוד קורסים של פלייסמייקינג והפכה אותו לשפה עירונית, גייסה את הרשות. היום מי שמגיע לשדרת התמרים באילת ביום שישי, שהיא לא בטיילת, היא בעיר עצמה, ימצא שם שוק תוצרת מקומית, משחקי רחוב ומרחב קהילתי שוקק שמביא אליו את התושבים המקומיים. זאת יוזמה של שתי נשים , קרן אלמוזינו וטלי זיינדברג פדלון, שנולדה אחרי שכבר לא פעלנו שם.
סרטון על התהליכים באילת
המנהיגות ההשתתפותית נשארת, ההכרה בפוטנציאל של החוויה של המרחב העירוני, כלים להמשיך את השיח שפונה למגוון, כל אלא מאפשרים לגורמים ברשות להמשיך ולמנף תהליכים כאלה ללא ליווי חיצוני ולשם אנחנו בעצם שואפים
המנהיגות ההשתתפותית נשארת, ההכרה בפוטנציאל של החוויה של המרחב העירוני, כלים להמשיך את השיח שפונה למגוון, כל אלא מאפשרים לגורמים ברשות להמשיך ולמנף תהליכים כאלה ללא ליווי חיצוני ולשם אנחנו בעצם שואפים.
אחד הציטוטים האהובים עליי מפי מורה שסיימה השתלמות "עושות מקום קהילתי" – "בוא נהיה אמיצים להגשים את החלומות הכי קטנים שלנו" וזה מתחבר באופן מדוייק לשינויים קטנים מעוררים השראה לשינוי גדול מעולם ה"פלייסמייקינג" עם ההבנה שמערכות מורכבות, יואילו להשתנות בצעדים קטנים וקשובים לדפוסיהן.
דוגמת אירוע קפה עולם בשכונת נווה שרת תל אביב
בד"כ כלל הקפה עולם נערך על ידי קבוצת תושבים וסטודנטים אשר מוכשרים בתהליך במודל "יחידה מובילה" המניעה מהלך אנרגטי בקהילה כולה.
המכון לחינוך דמוקרטי ישראל
דרך נמיר 149, תל אביב 62507 | טלפון: 03-7412729 | פקס: 03-7412723
www.outofsite.us/democratic | ide@outofsite.co.il
:עיצוב: סטודיו נעם תמרי | בנייה: ניר דבורקין