ילדים בונים ויוצרים את הגן שלהם
סדנא בנושא התפחות הילד בגיל הרך וחשיבות הסביבה בה הוא חיי, או "המורה השלישי של הילד" (מלגוצי)
מודל רמת גן לחינוך בגיל הרך
מאת: אסתי גנוסר
סרטון: The Science of early childhood
התשתית התיאורטית
אנו עדים אם כן לכך שבשדה המחקרי מתרחשות בעשורים האחרונים פריצות רבות בחקר המוח ובהבנת תהליכים קוגניטיביים. ההבנות המחקריות החדשות מציעות מודלים של חשיבה ולמידה. אנו יודעים היום הרבה יותר כיצד מתרחשות פעולות החשיבה וההתארגנות המנטלית הראשונית ומבינים מכך את החשיבות המכרעת לשימוש בידע הזה בהחלטות שאנו מקבלים לגבי תהליכי הוראה ולמידה.
המחקר משחרר אותנו סוף סוף מן הדילֶמה אודות תורשה או סביבה כנתונים שאין לנו שליטה בהם, ואנו יכולים למקד את מאמצינו במטרה ליצור איכות חיים והתפתחות.
בנוסף,
בשדה הפסיכולוגיה התפתחותית, מושמעות ביקורות לגבי התאוריה של פיאז'ה וממשיכיו שהציגו את ההתפתחות הילדית כבנויה מִשְׁלבּים שיש לטפס בהם או לעבור משלב לשלב. כיום ההתפתחות נתפסת כרציפה וקשורה לתהליכי בשלות. יתרה מזאת, העדויות המחקריות מצביעות על יכולות מפותחות יותר של הגילאים הצעירים ממה שפיאז'ה וחבריו סברו וחקרו.
בואו נצפה בעוד סרטון שמגיע אלינו מאוניברסיטת הארוורד, מן המובילות בעולם בחקר התפתחאת האדם בגיל הרך:
המבט ההתפתחותי מַפנה פניו להתבוננות באופן שבּו מתפתחות פונקציות שונות כמו קוגניציה, רגש, חברה ואישיות. במובן זה הילדוּת מצטרפת אל רצף חיי האדם ואינה עומדת כמובחנת ונבדלת מרצף זה. בנוסף, עולָה מן התאוריה הנחה חדשה לגבי הפונקציות הראשוניות בחיי הילד. בעבר פונקציות אלה נתפסו כמתהווֹת באופן הדרגתי בהתאם לגיל הילד. כיום ההנחה המקובלת היא כי כל הפונקציות קיימות ופעילות מיום הוולדֵנו, גם אם בתקופות מסוימות הן פעילות לא במרכז הבמה. הנחה זו מזַמנת אותנו להתייחס אל כל הפונקציות כבעלות חשיבות.
עד היום הנחנו למשל שמיומנויות חברתיות הן רלוונטיות בגילאֵי שלוש ומעלה, גיל בּו הילד מתפנה לחקור את סביבתו החברתית. היום הטענה היא שאנו נולדים כזַן חברתי, ולכן טיפוח הפונקציות החברתיות תופס מקום גם בגיל הרך. תפיסה זו משנה את הפרדיגמה הפדגוגית לפיה הילד בגיל זה משחק לבד ואינו מכיר באחֵר בשלבּי התפתחותו הראשוניים.
לצד חקר ההתפתחות של הפונקציות השונות עולה תאוריה הקושרת את כולן ברעיון של התפתחות מנגנוני ויסות וניהול פנימי. הוויסות הִיא יכולת הולכת ומשתכללת להיענות או לדחות, ליזום או לחדול, להתאים ולנטר, לפעול להשגת דבר מה ולהסתגל. התיווך והשליטה בוויסות בגיל הרך נעשים ברמת ההקשרים הראשוניים בתוך המשפחה, אולם כאשר עיני הילד מתחילות להיות מופנות אל העולם החיצוני והוא נע כלפי חוץ, נוצר מצב של צורך ביכולות מפותחות יותר של הפניית קשב ויכולות ויסות קוגניטיבי ורגשי. בגיל זה המבוגר חייב לעזור לפעוט ולתווך בין המהות הפנימית המוכּרת לבין הסביבה החיצונית תוך כדי יצירת מודל של התקשרות מווסתת ודיאלוג מתווך.
במהלך מאה שלמה, תהליכים פרוגרסיביים, ליברליים, פוסט-מודרניים והתפתחותיים מעמידים את ילד במרכז תוך המעטה בחשיבות החברה לפרט. תהליך זה הולך ומשתנה. היכולת של הפרט לגדול נתפסת היום כקשורה באופן ישיר ליכולת שלו להסתגל לחברה, ללמוד בחברה ולחיות במערכת קשרים משמעותית.
הלמידה של הפרט מתרחשת בקונטקסט חברתי כלומר, האינטראקציה החברתית הולכת ותופסת מקום חשוב יותר מבעבר כאשר הילדים הם סוכנים פעילים בקשר. כיום אנחנו יודעים לזהות , שהתגבשות העצמי מתרחשת דרך אינטראקציה ודיאלוג ורואה בהם תנאי הכרחי לגיבוש האישיות והאוטונומיה. אי-תלות אינו נתפס כערך שהאישיות צריכה לשאוף אליו במטרה לגדול, ולגישה זו יש השלכות על מערְכות היחסים החינוכיות. האינטראקציה, כתהליך פדגוגי מושכל, הולכת ותופסת מקום מרכזי בשיח החינוכי כבעלת כוח חינוכי והוראתי, ומערכות היחסים הופכות להיות שוויוניות יותר בהן נוצר מרחב משותף באינטראקציה בעל השפעה תוך-אישית אכפתית.
שוב, בואו נצפה בסרטון קצר שמתמצת את חשיבתו של מלגוצ'י, הוגה גישת החינוך בגיל הרך רג'יו אמליה, שניסח בשנות השישים מודל המסביר כי לכל אדם שלושה מורים:
- הראשון – המבוגרים המשמעותיים
- השני – קבוצת השווים
- השלישי – הסביבה בה הילד חי
גן הילדים במאה 21, ולמה אינדיבידואציה בגיל הרך מתאימה מאוד לשלב ההתפתחותי בו נמצאים הילדים?
המאה העשרים נקראת בפי תאורטיקנים והוגים רבים 'המאה של הילד', משום שבמאה זו התפתחו תאוריות רבות הבוחנות את תהליך הגדילה וההתפתחות. פילוסופים, פסיכולוגים והוגים חינוכיים העמידו את הילד במרכז ההוויה האנושית, הִציבו את תקופת הילדות בקַדמת הבמה, והכריזו עליה כתקופה קריטית בהתפתחות האדם.
פדגוגית האינדיבידואציה מתייחסת לתפיסות העל בעשייה החינוכית ומציינת שלושה זרמים מרכזיים: אקולטורציה (תרבות), סוציאליזציה (חיברות) ואינדיבידואציה – מימוש עצמי של הפרט בתוך חברה. מטרת האינדיבידואציה בגן הילדים היא שהילד יכיר את עצמו, יהיה עצמאי ובטוח ביכולותיו. פדגוגיה זו תופסת את הגננת כמנחה הרגישה לצרכי הילד, הלמידה בגן מווסתת ומעודדת עצמאות ונשענת על תכנים אישיים של הילד ותוך תמיכה בו ובחזקותיו.
גן הילדים במאה ה- 21
כפי שציינתי בהתחלת המפגש שלנו, אנו נמצאים בעיצומה של מהפכת הידע שמשנה את עולמנו ללא היכר. אם בעבר הידע היה מרוכז אצל מעטים הרי שכעת הפך לנגיש לכל. קצב ההתפתחות הטכנולוגית הולך ומתגבר עד כי קשה לנו לדמיין איך נראו חיינו פעם ואף לא איך יראו בעוד חמש שנים, לא כל שכן בעוד 20 שנה כשילדי הגן של היום יצאו לשוק העבודה ולחיים עצמאיים.
מכאן שקשה להגדיר בדיוק איזה ידע, מיומנויות והרגלים ידרשו ממבוגרי המחר שהם ילדי הגן של היום.
אולם, אנחנו כן יודעים לשער היום שגם בעתיד כל אדם יזדקק להכיר עצמו על חוזקותיו ויכולותיו (הדגש הוא על החוזקות מול הנטייה הטבעית לאתר קשיים וחולשות ולהתמקד בהם), עליו יהיה לדעת לפתח מיומנויות של עבודת צוות ושותפות, ובעיקר להיות אדם יצירתי בעל גמישות מחשבתית ויכולת להשתנות. כאנשי חינוך אנו גם יודעים לומר על חשיבות פיתוח האחריות החברתית, שתסייע ביצירת עולם משותף טוב יותר.
גן הילדים של המאה ה-21 צריך להיות בעיקר מותאם לצורכי החברה המשתנה ולשוק העבודה היצירתי המתהווה. הוא צריך לעודד את הילדים לעצמאות, ללקיחת אחריות, לשותפות עם חבריהם לקבוצה, להיכרות מעמיקה עם עצמם ועם החוזקות שלהם, לרגישות ואמפטיה לאחר ואכפתיות לסביבה. כמו כן הגן צריך לעודד את סקרנותו הטבעית של הילד ואת האהבה ללמידה, לעודד את החשיבה היצירתית והחשיבה הביקורתית. כל אלה אמורים לסייע לילד בהתמודדות עם העולם המשתנה, ומתיימרים ליצור חברה טובה יותר, המקבלת את השוני בין חבריה ודואגת לקהילה ולסביבה בה אנו חיים.
ואו נצפה בסרטון היישר מרג'יו אמיליה, המתאר יפה כל כך את כוחה של סביבה המעודדת סקרנות ואהבה ללמידה:
הוגי חינוך מובילים בפדגוגיית האינדיבידואציה:
ג'ון דיואי, מהוגי החינוך המובילים בעולם, ראה באינדיבידואציה חלק מתפיסה חברתית דמוקרטית, בה האדם משמש כגורם אקטיבי המסוגל לפעול בחברה. לצורך כך עליו להיות מודע לעצמו, לפגוש באופן פעיל את העולם ולהיות באינטראקציה מתמדת עם סביבתו.
מלגוצ'י, הוגה גישת החינוך בגיל הרך רג'יו אמליה, ניסח בשנות השישים מודל המסביר כי לכל אדם שלושה מורים: הראשון – המבוגרים המשמעותיים, השני – קבוצת השווים, השלישי – הסביבה בה הילד חי.
לפי פיאז'ה, המקור החשוב ביותר של למידה וחשיבה הוא הילד עצמו. הוא טען שיש לילד מוטיבציה פנימית לחקור את העולם, והוא יוצר רעיונות ובודק אותם מול העולם החיצוני בלי לחץ או השפעה חיצונית. ההתבוננות דרך נקודת המבט של אינדיוידואציה מגלה שלילד יש ריבוי הזדמנויות ומרחבי למידה.
גם הרעיונות המרכזיים בכתיבתו של רוג'רס בתחום החינוך, מופנות לכך שלבני אדם יש כושר טבעי ללמוד, שהם סקרנים ביחס לעולמם וששים להתפתח, ושלמידה משמעותית מתחוללת כשהתלמיד רואה את חומר הלימוד כקשור לתכליותיו שלו. רוג'רס טוען, שלמידה משמעותית היא למידה שהיא חוויה, שהיא נעשית תוך כדי התנסות, מתוך בחירה ותוך יוזמה של הלומד. הלומד חש מעורבות אישית בלמידה ושקוע כולו בתהליך הלמידה. גם אם הגירוי יבוא מבחוץ עדיין יחוש הלומד תחושות של גילוי התמודדות והבנה שמקורן בפנימיותו. למידה תוך התנסות ישירה היא אחד האמצעים היעילים לטפח למידה. עימות ישיר עם בעיות מעשיות, חברתיות מוסריות ובעיות מחקר מאפשרים למידה משמעותית. הוא מרחיב וטוען שמרכיבים מרכזיים נוספים ללמידה משמעותית הם אחריותו של הלומד, היוזמה שהוא בוחר , עצמאותו ובטחונו בעצמי שבו, על בסיס של הערכה עצמית וביקורת עצמית.
בדומה לרוג'רס, ויניקוט, מגדולי הפסיכואנליטיקאים, שפעל בשנות החמישים של המאה הקודמת בבריטניה , וידוע באופן החשיבה הייחודי שלו על מהי הגשמה עצמית ואיך בא לידי ביטוי העצמי האמיתי של האדם בעולם, טען שלמעשה היכולת של האדם להגיע להתבגרות אמיתית בחייו נובעת מיצירה של "מרחב מעבר ". מושג זה של ויניקוט שהפך למושג מפתח בפסיכולוגיה כיום, מדבר אפשרות למרחב בעולמו של האדם בו הממדים הכפולים של דמיון ומציאות נפגשים באופן משלים זה לצד זה ולא מוציאים האחד את השני באופן דיכוטומי .
בדומה לוייניקוט ורוג'רס , גם מרגרט מאהלר הייתה אנליטיקאית של ילדים שהשתייכה לזרם 'פסיכולוגיית האני', שפותח על ידי אנה פרויד. מאהלר הדגישה את חשיבותה של הסביבה האנושית בתהליך ההתפתחות, וטענה שהאם משמשת לתינוק כ'מעגן מבטחים', ובכך היא מעניקה לתינוק הלא בשל את מסגרת ההתייחסות המשקפת, החיונית כל כך להתפתחותו. מאהלר ראתה את האם כשותפה לילד בתהליך בו הוא יוצא מתוך 'קליפתו האוטיסטית' ונכנס אל תוך 'סימביוזה נורמאלית'. היא טבעה לראשונה את המונח ספרציה-אינדיבידואציה, המתייחס לפרידה של האם והתינוק כשלב ההכרחי ביכולת לעצמאות ולאוטונומיה של הילד. היא טענה שתהליכי הספרציה-אינדיבידואציה מתרחשים בשלבים שונים בחיים, באופן מעגלי, לא ליניארי, והדרך בה האם מתנהלת בתהליך הספרציה-אינדיבידואציה הוא בעל השפעה מכרעת על התפתחותו העתידית של התינוק. תפקידה של האם לפי מאהלר הוא, אם כן, ללוות את הילד בתהליך כניסתו אל העולם, ולשמש כמקום בטוח ממנו יוכל הילד לצאת לחקירה, ואליו יוכל לחזור לאחר שחקירה זו תסתיים.
ג'ון בולבי טען כי מערכת היחסים אם-ילד היא בסיס רגשי בטוח המהווה תשתית איתנה המאפשרת לילד להתפנות לחקירת העולם. קשר האֵם-ילד מאפשר למידה של ויסות הדדי המתרחש במסגרת של יחסים, ושמערכות היחסים שהילד יוצר עם מבוגרים הן מהמרכיבים העיקריים המקדמים התפתחות תקינה. בולבי הדגיש את תהליך ההתקשרות הבין-אישית, וטען שבתהליך נוצרים מודלים פנימיים של רגשות, ציפיות ואמונות ביחס למערכות יחסים בעולם. הוא טען כי לסגנון ההורות ולאופן שבּו ההורים תופסים את תפקידם, ולאופן בּו המבוגר מגיב לילד יש השפעה על ויסות המעברים ממצוקה לרגישות, מקרבה ותלות אל עצמאות וחקרנות. הוא גם הראה כי מתחולל ויסות בין הצורך בתלות באחֵר לבין היכולת לפעול לבד, ושבהמשך הילד יפתח תחושה של מסוגָלוּת ושליטה על הגוף, על התקשורת ועל ביטויי הרגש ומצא מתאם בין שליטה עצמית להתפתחות קוגניטיבית.
בדומה לבולבי ואחרים, בהלימה למשנתו ההומניסטית בחינוך של רוג'רס, נל נודינגס פיתחה את מה שהיא מכנה "פדגוגיה של אכפתיות" (pedagogy of care) המילה "אכפתיות" היא תרגום קרוב למילה האנגלית caring, אשר כוללת בתוכה גם אכפתיות, גם דאגה וגם טיפול, ולכן היא עשירה יותר מתרגומה העברי.
התיאוריה והאתיקה של הדאגה האכפתית (Care) של פרופ' נל נודינגס מציעות נקודת מבט חדשה על כל מרכיבי החינוך – הגדרת המקצוע (אחד מ"מקצועות האכפתיות"), מטרות ההוראה (משתנות לאור צרכיו של הלומד) ואמצעיה (גמישים ודיאלוגיים). העניין בגישת הדאגה האכפתית (Care) הלך וגבר בעשרים השנים האחרונות, ומאמרים על עקרונותיה ועל דרכי יישומה מופיעים במגוון רחב של תחומים. היום מובן שהאתיקה של הדאגה האכפתית רלוונטית הן ברמה החברתית הן ברמה האישית, ואנחנו מזהים את מקומה המרכזי של הדאגה האכפתית בעולם החינוך. נודינגס טוענת כי מציאת כיווּן פדגוגי הכרחית למי שנוטל עליו אחריות לאחֵר.
גישת הדאגה האכפתית התפתחה בשלושת העשורים האחרונים בעיקר בתחומי הפסיכולוגיה והפילוסופיה. בתחום הפסיכולוגיה תפיסת ההתפתחות המוסרית של קרול גיליגן . בניגוד לדגש ששם קולברג על חשיבה מוסרית המגיעה לשיאה במחויבות לצדק אוניברסלי, גרסתה של גיליגן לגישת הדאגה האכפתית תיארה מסלול חלופי של התפתחות מוסרית המבוסס על יכולתו הגוברת של היחיד להגיב בדאגה ובאכפתיות לצורכי הזולת. העבודה המוקדמת בתחום זה ייצרה ספרות ענפה ביותר לא רק בתחום הפסיכולוגיה, אלא גם בתחומי המדיניות החברתית, הדת, הפוליטיקה, הסיעוד, המשפט, העסקים והחינוך.
כמו כן, דני לסרי, יעקב הכט, ויגוצקי ועוד רבים.
