השתתפותיות
השתתפותיות בראי המדע הבדיוני: בין מציאות, אוטופיה ודיסטופיה
הספר הוותיק הדיסטופי של ג'ורג' אורוול, "1984", שב לרשימת רבי המכר בזכות הגישה הטראמפית החדשה לאמת החלופית ול״בערות היא כח״. קריאה מחודשת בעשרה ספרי מדע בדיוני מגלה תובנות מעניינות על השתתפותיות.
מאת ד״ר רביב רייכרט
המדע הבדיוני בין אוטופיה ודיסטופיה
ספרו של ג'ורג' אורוול "1984" הפך לאחרונה לרב מכר. ממשל טראמפ הפך את הסיסמה "בערות היא כח" ואת "מיניסטריון האמת", שתפקידו לשכתב את ההיסטוריה במשטר הטוטליטרי המוחלט שמוצג בדיסטופית המדע הבדיוני הזו, לרלוונטית מאד. בשיחה הזו של המדע הבדיוני עם המציאות הפוליטית טמון לקח מעניין אודות המדע הבדיוני ומשמעותו: המדע הבדיוני, טוענת נועה מנהיים, המסאית וחוקרת המד"ב הישראלית, הוא ספרות של רעיונות, מעבדה שלתוך מבחנותיה ניתן ליצוק תפיסות הנוגעות למגדר, לעתיד, לאחר, לאני, ההופכות באלכימיה לאמנות (מנהיים 2011).
המדע הבדיוני הוא ספרות של רעיונות, מעבדה שלתוך מבחנותיה ניתן ליצוק תפיסות הנוגעות למגדר, לעתיד, לאחר, לאני, ההופכות באלכימיה לאמנות
מתוך כך נוצרה קרבתו לאוטופיה ולדיסטופיה, אפשר לטעון שכל האוטופיות הן מד"ב, משום שכמו המד"ב האוטופיות הן תרגילים בסוציולוגיה היפותטית ובמדע המדינה, גם כל הדיסטופיות הן מד"ב משום שכמו חלקים ניכרים מהמד"ב הדיסטופיה היא אוטופיה שחורה שמעודדת את האדם להתבונן במציאות באורח ביקורתי, אבל עושה זאת באמצעות תיאור של מציאות עתידית שלילית, שכן, לפי תפיסתה, זרעיה של מציאות מאיימת זאת טמונים בהווה.
מתוך כך המד"ב מזכיר לנו שהאוטופיה של האחד, יכולה בקלות להיות הדיסטופיה של האחר. והוא נע באופן מתמיד בין שתי אלה– בונה באלכימיה שלו אמנות שמציגה חזונות ומבקרת אותם בעת ובעונה אחת.
ההיסטוריה של המד"ב רוויה באוטופיות ודיסטופיות ובתנועה בינהן: כך היה בתחילת דרכו של המד"ב, בסוף המאה ה–19 ובתחילת המאה ה-20, אז פורסמו אוטופיות כמו, "מבט לאחור 1887-2000" של אדוארד בלאמי המציג את ארה"ב כמולדתה של הקידמה (1888), ודיסטופיות כמו "חדשות משומקום" של וויליאם מוריס (1890) המנבא עולם שבו בני האדם חיים חיי עצלות משום שהמכונות מספקות את כל צרכיהם, התנודה בין האוטופיה והדיסטופיה במד"ב נמשכת עד עצם היום הזה, כפי שניתן להיווכח מסדרת "תרבות" האוטופית של איאן בנקס שפורסמה בשנות ה–1990 ומספרת על עתיד שבו מתאפשרת אנרכיה השתתפותית ע"י פעולתם הנדיבה של מחשבים בעלי תחושה ומהדיסטופיה "רביעיית הקאנטוס" של דן סימסונס, שפורסמה בשני העשורים הקודמים ומספרת על עתיד שבו העולם נשלט שלטון אימה ע"י הכנסיה הקטולית, (SFE 2016).
דמוקרטיה והשתתפותיות במד"ב
הייצוג של הדמוקרטיה וההשתתפותיות באוטופיות ובדיסטופיות של המדע הבדיוני ידע עליות ומורדות בהתאם למציאות הפוליטית איתה שוחח. לאורך שנות קיומו של הז'אנר נאבקו שני טופוסים על השליטה בז'אנר, המייצגים גישות הפוכות בנוגע לעתידה של הדמוקרטיה: האחד הוא הטופוס של הטכנולוגיה הפוגעת בחירותו של האדם שהדיסטופיה "חדשות משום מקום", שהוזכרה לעיל, היא מראשונות ייצוגיה והאחר הוא הטופוס של הטכנולוגיה המקדמת את החירות והשוויון שהאוטופיה "מבט לאחור", שהוזכרה לעיל, היא מראשונות ייצוגיה. אם בשנים הראשונות לקיום הז'אנר המאבק היה שווה כוחות הרי שבשנים המעצבות של המד"ב- שנות ה–30 עד ה–60 ניצח הטופוס הרואה בעתיד הטכנולוגי הרס החירות והפך להיות הטופוס הדומיננטי (SFE 2016). אחד הביטויים המובהקים של הנצחון הזה הוא סיפורו של אייזיק אסימוב– הסופר הדפיניטיבי של המד"ב בשנים אלה- "זכות הצבעה" שפורסם ב–1955. "זכות הצבעה" מספר על עתיד שבו ארצות הברית הפכה ל"דמוקרטיה האלקטרונית הראשונה", בה במקום שכל האנשים יצביעו, המחשב מולטיוואק בוחר רק אדם אחד, אשר תשובותיו למספר שאלות ייצגו עבור המחשב את כלל רצונותיהם של האזרחים, וכך יכול מולטיוואק לקבוע את תוצאת הבחירות. הנצחון הזה קשור בעיני למשברי הדמוקרטיה של שנות ה–30 עד ה–60: המשבר הכלכלי של 1929, עליית הפאשיזם והנאציזם, מלחמת העולם השניה והמלחמה הקרה.
החל משנות ה-60, חזר המד"ב לעסוק בדמוקרטיה ובהשתתפותיות ואיתו שב הטופוס של הטכנולוגיה המעצימה את החירות
אולם החל משנות ה–60, חזר המד"ב לעסוק בדמוקרטיה ובהשתתפותיות ואיתו שב הטופוס של הטכנולוגיה המעצימה את החירות, הן בשל התעצמותו והתפתחותו של הרעיון הדמוקרטי ועלייתה של הדמוקרטית ההשתתפותית התופסת את מקומה של הדמוקרטיה האליטרית*, והן בשל השתנותה של הטכנולוגיה שהפסיקה להיות "שד בבקבוק שמחזיקים אותו מאורות המדע הגדולים והרחוקים, אין היא מצויה מחוץ לנו, אלא בתוכנו, תחת עורנו, לעיתים קרובות תחת נפשותינו, היא דבוקה לעור, מגיבה למגע**… תהליכים המשנים מחדש את הגדרת העצמיות" (כפי שמגדיר אותה רוג'ר סטרלינג האידיאולוג של זרם הסייבר פאנק במדע הבדיוני- סטרלינג 1994). הטכנולוגיה הפכה להיות אמצעי להשתתפותיות והדמוקרטיה- במה לדרמה אישית, ריגשית. בשל כך, החל משנות ה–60 הפך הנושא של דמוקרטיה והשתתפותיות לנושא המעסיק זרמים מרכזיים בז'אנר כמו הגל החדש, הסייבר פאנק והסינגולאריות. סופרים ותיקים כמו רוברט היינלין ("גר בארץ נוכריה״ ו"עריצה היא הלבנה" המספרים על מרידות אנרכיסטיות- השתתפותיות) וארתור ס. קלארק ("שירת הארץ הרחוקה" המספר על עתיד של עולם דמוקרטי השתתפותי המבוסס על תקשורת מחשבים) וסופרים צעירים כאורסולה לה גווין ("המנושל"). ספרה של לה גווין מציג דיון מרתק בהשתתפותיות הנמצא על הגבול שבין אוטופיה לדיסטופיה, שמהותו הצגת חזונות וביטולם, המאפיינת את הז'אנר כולו:
הטכנולוגיה הפכה להיות אמצעי להשתתפותיות והדמוקרטיה – במה לדרמה אישית וריגשית
"המנושל" מספר על שווק שהוא פיסיקאי גאון שפיתח תורה מאוחדת של הזמן. הוא חי באנארס– מושבה אנרכיסטית קטנה ועניה שפרשה מכוכב הלכת הסמוך יוראס, על מנת להקים חברה שוויונית, השתתפותית וצודקת– ללא רכוש, ללא כפייה, ללא חוקים; שחיי הציבור שלו מבוססים על וולנטאריות של אזרחיו, העולם הטוב מכל העולמות האפשריים. הספר נפתח ביציאה השנויה במחלוקת של שווק ליוראס ונע לכל אורכו בין תיאור דרכו של שווק עד לנסיעה הזאת ובין תיאור קורותיו ביוראס. תוך כדי כך אנחנו למדים על המשטר של שני העולמות הסמוכים והשונים כל-כך, ועל אישיותו המורכבת של שווק– אנרכיסט אמיתי בעל אידיאלים, בחברה שאיבדה את הלהט המהפכני האנרכיסטי וההשתתפותי שלה ושכפתה עצמה בכבלים לא נראים של ציות לנורמות ושל חוסר הגינות.
"המנושל" תוקף בחריפות את עצם רעיון האוטופיה. לה-גווין מדגישה שוב ושוב, ובעיקר דרך הפרטים הקטנים, שרעיונות שמנוגדים למהותה של האנושיות פשוט לא יכולים לעבוד כמו שצריך. אף תורה פוליטית לא תכניע עד הסוף את הרכושנות, את הקנאה, הקטנוניות, האהבה שבין גבר לאישה. תיאורי החברה באנארס ממחישים את זה היטב. מאידך, הספר בהחלט לא תוקף את עצם המחשבה האוטופית– את השאיפות הכמוסות והאידיאלים הגדולים שאליהם האוטופיסטים שואפים– רק את היישום שלהם במשטר ממשי. אדרבה– ניתן למצוא בו יחס אוהד, ואף יותר מכך, לאידיאליזם המהפכני ולרעיונות כגון סולידריות, והשתתפותיות הרעיונות האלה משמשים ביוראס הקפיטליסטי כבסיס מתמיד לתסיסה חברתית ולשינוי ומהווים השראה בלתי פוסקת לכל ההמונים שמקופחים ע"י השיטה הקפיטליסטית. הבעיה באוטופיה, לפי לה-גווין, אינה באידיאלים, אלא ביישום שלהם ע"י המשטר. הבחירה שלה דוקא באוטופיה אנרכיסטית ממחישה היטב שהמשטר הזה לא חייב להיות ממסד מאורגן, אלא מהווה בעצם חלק אינטגרלי מהנפש האנושית (שלהבת 2001).
היחס הביקורתי, כלפי האוטופיה ההשתתפותית מבטא את הספקנות המד"בית בסירובה להציע חזון חד משמעי שמבטא את המהות האוטופית–דיסטופית של התחום
היחס הביקורתי, הכמעט דיסטופי של הספר כלפי האוטופיה ההשתתפותית מבטא את הספקנות המד"בית כלפי ההשתתפותיות, סירוב להציע חזון חד משמעי שמבטא את המהות האוטופית– דיסטופית של התחום.
הדמוקרטיה ההשתתפותית של תרבות החובבים במד"ב
אולם, לצד היחס הביקורתי הזה שהתקיים לכל אורך שנות קיומו של הז'אנר, ב-20 השנים האחרונות המד"ב מקיים, הלכה למעשה, אוטופיה השתתפותית בתרבות החובבים שלו– שמהותה היא טרנסמדיה של בניית עולם: תרבות זו מבוססת על ספרות חובבים שמפתחת ומתכתבת עם ספרי מד"ב אהובים. בניית העולם הטרנסמדי הזה מתבצעת בטכנולוגיית התקשורת החדשה, הדבוקה לעור. מהותה היא בניית עולם ספרותי בשיח אינטרנטי השתתפותי ציבורי. היא מערערת בעצם מהותה על רעיון זכויות היוצרים הקפיטליסטי ויוצרת סיפור המגיע לכיוונים חדשים המשקפים את רצון הקורא
"למלא את הפערים" (Hassler-Forest 2016).
באופן הזה המד"ב מקיים הלכה למעשה, באמצעות הטכנולוגיה החדשה, אוטופיה השתתפותית דמוקרטית למרות הספקנות הדיסטופית המהותית שלו כלפי עצם התכנותה.
ביבליוגרפיה
- הרמן תמר (1995) מלמטה למעלה: תנועות חברתיות ומחאה פוליטית, כרך 1 תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה
- מנהיים נועה (2011) הסופרים שחוזים את העתיד הארץ http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1567747
- סטרלינג ברוס (1994) משקפי שמש כסופים: אנתולוגיה פאנקיברנטית כתר
- שלהבת רמי (2001) המנושל/אורסולה לה גווין http://www.blipanika.co.il/?p=37
- Carayannis Elias G. , Ziemnowicz Christopher (ed.) (2007) Rediscovering Schumpeter Creative Destruction Evolving into 'Mode 3' .Palgrave Macmillan
- Clute John (ed.) "Utopias" (2016) SFE – Encyclopedia Of Scienc Fiction http://www.sf-encyclopedia.com/entry/utopias
- Hassler-Forest Dan (2016) Science Fiction, Fantasy, and Politics Transmedia World-Building Beyond Capitalism Rowman& Littlefield Inrenational
* בשנות ה-60 נוצר הקונפליקט שבין הדמוקרטיה האליטרית, מבית מדרשו של יוזף שומפטר שנוסחה בשנות ה-50 לבין הדמוקרטיה ההשתתפותית, מבית מדרשה של קרול פייטמן שנוסחה בשנות ה-60. כאשר הראשונה גורסת שרוב האזרחים אדישים ופאסיביים ולכן השלטון האמיתי בדמוקרטיה מצוי וצריך להיות בידי האליטה שכן "העם" אינו יודע מהם רצונותיו (Carayannis 2007). האחרונה גורסת שהציבור אינו אדיש ושיש לעשות הכל כדי לקרב את האזרח לשלטון כדי שיוכל לקבל הכרעות ולממש בכך את הדמוקרטיה שצריכה להיות דרך חיים ולא רק עניין של שמירה על הסדר ומינוי נציגים, דרך חיים שבה יוכל האדם לעצב את גורלו ע"י שותפות פעילה בשלטון (הרמן 1995).
** הביטויים המשמעותיים של התקרבות הטכנולוגיה אל האדם היו המצאת הטרנזיסטור בשנות ה-60, המצאת טייפ הקסטות בשנות ה-70, המצאת המחשב האישי בשנות ה-80 והמצאת האינטרנט בשנות ה-90.
המכון לחינוך דמוקרטי ישראל
דרך נמיר 149, תל אביב 62507 | טלפון: 03-7412729 | פקס: 03-7412723
www.outofsite.us/democratic | ide@outofsite.co.il
עיצוב: סטודיו נעם תמרי | בנייה: ניר דבורקין