זכויות אדם וזכויות התלמיד
השיח העוסק בזכויות אדם החל בפילוסוף ג'ון לוק, התבסס במהפכה הצרפתית ובהצהרת העצמאות האמריקאית והתגבש למסמך בינלאומי ב-1948. לאורך ההיסטוריה של מאתיים השנים האחרונות, יש ניסיון להרחיב את קהלן ומימושן של הזכויות בצורה מתמדת: מזכויותיו של הגבר הלבן, דרך זכויותיהם של גברים בכלל, נשים ועד לזכויותיהם של בעלי חיים והסביבה. בשנים האחרונות העיסוק בזכויות הילד גובר בצורה משמעותית. ב-1989 התקבלה אמנת האו"ם לזכויות הילד אשר אושרה בישראל ב-1991. ב-2001 התקבל חוק זכויות התלמיד וכך ישנה היום הגדרה לזכויות הילד בבית הספר: "לכל תלמיד הזכות ללמוד בביטחון ובבריאות וליהנות מחופש, כבוד ושוויון".
העיסוק בזכויות אינו מתבטא רק בלימוד של הזכויות בצורה עיונית. דו"ח ועדת קרמניצר מ-1999 טוען כי "אפשר ללמד את התאוריה על חופש הביטוי והביקורת עד כלות הנשמה, אך אם אין בבית הספר חופש ביטוי ופתיחות לביקורת (ואין פירוש הדבר – ביטוי וביקורת ללא גבולות), לא יוטמע הערך של חופש הביטוי בקרב התלמידים. מחקרים רבים תומכים בהשקפה זו ומראים שקיימת השפעה של אקלים בית הספר על תפיסות של נורמות. ואחרים שבדקו את ההשפעות של קיום מרכיבים דמוקרטיים מסוימים בתוך בתי-ספר, מראים כי עמדות שמעוצבות כתוצאה מהחוויה הבית-ספרית, מוכללות גם אל מחוץ לכתלי בית הספר.
בהקשר ההתנהגותי, נמצא כי קיום של חוקים הוגנים בבית הספר, של מערכות משמעת ותגמול הוגנות, ושל תחושת השפעה על המתרחש אצל תלמידים, מקושרים להתנהגות טובה יותר של התלמידים ולפחות גילויי אלימות. ממצא זה מתיישב עם עמדתו של ד"ר אלי כהן-ג'וור שטוען כי חלק מבעיות האלימות והמשמעת במערכת החינוך כיום נובעים ממנגנון הגנה של התלמיד הרוצה לחוש שאינו "שפוט של המערכת", כלומר תלמיד פאסיבי במערכת שלא מתייחסת אליו בכבוד. בבתי ספר בהם מיושמות תוכניות של חינוך לדמוקרטיה, רמת הסובלנות של התלמידים עולה, כאשר סובלנות מוגדרת כנכונות להעניק זכויות לכל פרט ולכל קבוצת השייכים לחברה.
רקע תיאורטי
לורנס קולברג (1927-1987Kohlberg, ), שהושפע מתורת ההתפתחות של פיאז'ה, חקר את ההתפתחות המוסרית של האדם ואת דרכי החינוך המתאימים לה. קולברג שהיה מוטרד מהדרדרות הערכים בחברה האמריקאית ומאינדבידואליזם יתר, הבין שלא ניתן להטיף מוסר, אלא לפתחו סביב התנסויות פעילות.
קולברג מציע לחנך לאוטונומיה שיפוטית סביב מושג הצדק. הצדק קשור לשוויון זכויות וכיבוד אדם והוא צריך להיות מרכיב מרכזי בבית הספר. מתוך הנחת המוצא הדיואיסטית כי למידה מתבצעת דרך הניסיון, ברור כי חינוך מוסרי המתבטא בהוראת הצדק, מחייב בתי ספר צודקים: "בית הספר הציבורי חייב לקיים את הצדק, כפי שחייב בית הדין"
אחד מבתי הספר המפורסמים שמחנכים למוסר דמוקרטי דרך התנהלותם הדמוקרטית "הצודקת", הוא בית הספר סאדברי ואלי שהקים דניאל גרינברג (Greenberg, 1934-) בפרמינגהאם, מסצ'וסטס ב-1968. בית הספר פועל גם היום ומקיים רשת בתי ספר בעולם. בארץ מספר בית ספר פועלים ברוחו (כנף ברמת הגולן, ירושלים וערד). גרינברג מספר כי בהתחלת הדרך של בית הספר הדמוקרטיה לא היתה ערך משמעותי אך היא הפכה לכזאת עם הזמן. הוא מקבל את ההנחות של דיואי בדבר חינוך לדמוקרטיה ומסביר שרק בהתנסות ניתן לחנך אדם לערכים אלו.
גרינברג כותב על הקשר החשוב בין חופש ואחריות אישית, הנובעים מתוך בחירותיו של הילד ובחירות קהילת בית הספר. החופש והאחריות, לדידו, הן הבסיס ללמידה משמעותית, למידה המתבצעת גם כשמשחקים. במשחק הילדים מגדירים גבולות וחוקים, המאפשרים להם לשחק בחופשיות.
