Is Participation Without Power Good Enough? Introduction to “Democracy Now: Ethnographies of Contemporary Participation”
ב 7/2002 התכנסו 4,500 תושבי נוי יורק התכנסו כדי להחליט מה לבנות במקום בניני הסחר העולמי שנהרסו בפיגועי ה 11.10.2001. רק למעטים מבין המשתתפים היה ניסיון וידע בתכנון מבנים. הכינוס נשא את השם "להקשיב לעיר".
בכינוס דנו באפשרויות וניתחנו רעיונות לתכנון עירוני, המטרה היתה להגיע להסכמה לגבי ההמלצות לאופן התכנון של האזור העירוני שנפגע בפעולת הטרור. ההמלצות מהדיון הועלו למערכת בחירות דיגיטלית בה כל המשתתפים יכלו להצביע ותוצאות ההצבעה הוצגו באופן מידי. זה היה אחד הניסיונות המשמעותיים הראשונים בשיתוף אזרחים בהחלטות בנוגע לסביבה בה הם חיים, תוך ניתוב העוצמה לאנשים שבחרו להשתתף בדיון. בדיון השתתף גם מייקל סורקין פרופסור לאדריכלות המכונה "לני ברוס של האדריכלות האמריקאית" שסיפר על תחושותיו בדיון הציבורי "זה הרגיש כמו דיון של המפלגה הסובייטית של שנות ה50" לפי דבריו אפשרויות הפיתוח של האתר נקבעו מראש והן היו זהות ביסודן. כאשר יו"ר הועידה תיאר בראיון את ההליך הדמוקרטי שהתרחש שם הוא טען שב "בדמוקרטיה יש לאנשים הזדמנות לדבר" סורקין קם וצעק "בולשיט – דמוקרטיה פירושה שלאנשים יש את העוצמה לבחור" סורקין טען שלא באמת ניתן היה להביע דעה, נוצרה הסכמה סביב הרעיונות שהביאו המארגנים , בסופו של דבר המושל החליט באיזה עיצוב לבחור, ובהמשך הבעלים של האתר דחה גם את הבחירה הזו (Polletta and Wood 2005)
מבקרים כמו סורקין שואלים האם פורומים ציבוריים באמת נחשבים לדמוקרטיה. בפורומים כאלו אנשים מדברים אך אין באמת שליטה על ההחלטות שמתקבלות. ואכן המבקרים טוענים שפורומים אלו עוזרים לנושאי משרות בחירים להעביר החלטות ציבוריות בצורה קלה. בדיוק כמו שאופן ניהול שטוח של ארגונים מסתיים בדרך כלל בכך שמעמידים את העובדים במצב של מעקב ופיקוח אין סופיים אחר הביצועים של אחרים, בתהליך של הישרדות אין סופי. כך שניסיונות ליישום דמוקרטיה השתתפותית בממשל מואשמת במתן אפשרות לאנשים "לבחור" רק באילו אופנים מדידה יקוצצו ההוצאות. ושוב ההשתתפות באה במקום הכוח. (Lee, McQuarrie, and Walker 2014)
אין ספק שהמונח דמוקרטיה במיוחד בצורותיו ההשתפותיות הוא רעיון מופרח ומשמעותי כאחד. לדוגמא: קמפיין האינטרנט של אובמה 2008, הוא דוגמא לדמוקרטיה מלמטה כלפי מעלה. המותג אובמה שידר "השתתפות עממית". הקמפיין לא היה מאורגן באופן היררכי מרכזי. ההתמקדות הייתה ב"כסף, מסר, והתגייסות" חטיבת האינטרנט של הקמפיין הצליחה לשכנע את התומכים לתרום מיליוני דולרים ואלפי שעות התנדבות, אך בפועל לאחר שאובמה ניצח במסע הבחירות, רעיון השיתוף של האזרחים נמוג.
כיום בגלל תחלואי הבירוקרטיה שמעכבת תהליכים, פוגעת ביצירתיות ויוצרת צמתי קבלת החלטות בהם נתקעים התהליכים, אנשים מחפשים דרכים חדשות לחזק את המוטיבציה להשתתפות בארגון , בצורה שוויונית , בחשיפה למידע, ביצירת מערכות יחסים אישיות וניהול עצמי. הצוות שהיה אחראי לכתיבת דוחות התמיכה של ההמון באובמה נשמר בבידוד באופן מכוון מיתר מנהלי הקמפיין. כי אם אלו שיכתבו את הפוסטים יראו בציבור עם אובמה זה יפגום באוטנטית של תמיכת ההמון. (Kreiss 2012:137).
דוגמא נוספת
בעלי עניין שגורמים לאנשים פשוטים לשלוח אימיילים לחברי קונגרס נבחרים לתמיכה בחוקים ידידותיים לתאגידים בעלי עניין כלכלי זאת אפילו בלי ידיעתם(Walker 2009). השאלה אם האנשים אלו ששולחים את האימיילים של התמיכה אכן מרגישים שהם משתתפים בדמוקרטיה שפועלת מלמטה כלפי מעלה. מה אנשים מצפים כאשר הם שומעים את המילה השתתפותי? האם הם חשים לבסוף שמישהו "תחמן" אותם, ולמה זה קורה?, האם השתתפות ללא הכוח טובה מספיק, או שהיא נתפסת כיותר טובה מכלום? ומה לגבי אנשים שמסתתרים מאחורי המושג השתתפות, מי שיוזם צוותי ניהול משותפים בארגונים שמארגנים דיונים רב תרבותיים ועובדים בפרויקטים להעצמה?
איך הם רוצים ומצפים לראות יוזמות ההשתפותיות?
המאמר הזה בוחן שאלות אלו. כל אחד מהכותבים ערך תצפית אתנוגרפית קרובה על סביבה בה מיושמת השתתפות.
Nina Eliasoph’s (2014) חקרה עמותות ללא כוונת רווח שמטרתן לסייע לאנשים הנמנים עם אוכלוסיות מוחלשות על ידי מתן כלים לשנות את חייהם לטובה. נינה בילתה שנים בהתבוננות והתנדבות במספר תכניות העצמה והיא מציגה עד כמה הפרויקטים הללו נבנים סביב רעיון ההשתתפות. ארגונים מאמינים שהם יבנו מנהיגות בקרב צעירים שאיתם הם עובדים על ידי יישום תכניות הכשרה למנהיגות. באמצעות דחיית הכללים הנוקשים והשלטון של המנגנונים הבירוקרטיים, הארגון שלהם יהפוך להיות "ארגונים פתוחים ולא מוגדרים שכל אחד יכול להחליט בעצמו הם הן באמת" (Eliasoph 2014: 467). נינה בחנה את המאמץ של הארגונים ליישם ערכים אלו בהקשר של מחזורי מימון צפופים, ותביעות מתמידות להצלחה שניתנת למדידה.
מומחי מעורבות אזרחית שהשתתפו במחקרה של Caroline Lee (2014), ראו את עצמם, כנושאים את הערכים של הדמוקרטיה המשתתפת של שנות השישים בעידן החדש. ההזדמנות לתת לאנשים רגילים לדון בדרכים ליצור מדיניות טובה יותר עבורם, יוצרת מדיניות טובה יותר ואזרחים מעורבים.
סביר להניח שהבנקאי ההשקעות שחקרה Alexandra Michel’s (2014) לא זכרו את שנות ה60. כשאלכסנדרה החלה לראיין אותם, הם היו צעירים, לא פוליטיים , בעלי מוטיבציה גבוה להצליח. כאשר הם דיברו על השתתפות ואוטונומיה, הם לא היו מעוניינים במשמעות הפוליטית של המושג. אך הם העריכו את הדרך שבה מקום העבודה שלהם פעל: החופש שלהם לקבוע את לוחות הזמנים שלהם, והאתוס השוויוני של ארגון העבודה בצוותים. אפילו כשעבדו 120 שעות בשבוע, הם התרברבו על חופש בעבודה. אלכסנדרה חושפת את חידת האוטונומיה בהקשר זה, בין השאר על ידי מעקב אחרי חוויות של בנקאים בעבודה במשך 12 שנים.
רבים מעובדי הקמפיין האינטרנטי של אובמה בשנת 2008 הגיעו מתעשיות הטכנולוגית העילית של עמק הסיליקון. הם היו יזמים חסרי סבלנות, הם העריכו חוסר רשמיות ורעיונות טובים. הם ראו במסע הפרסום באינטרנט הזדמנות לרתום את האנרגיה העצומה של תומכי אובמה. הם נתנו לתומכים אחריות שבעבר היתה שמורה רק לאנשים שפעולו תמורת שכר. Daniel Kreiss (2014) בחן את היחסים, שלפעמים היו טעונים, אבל הרבה יותר שיתופיים, בין התומכים ובין צוות הקמפיין.
אנשים בכל המערכות הללו מעריכים השתתפות, שוויון, אפריוריות, מערכות יחסים אישיות ואוטונומיה אישית. הביורוקרטיה היא האויב. היא מונעת מהדברים לקרות, מדכאת יצירתיות, יוצרת ברגים במכונה הארגונית, מתעלמת מערכם של יוזמה וידע מקומי. אבל השימוש במונח דמוקרטיה השתתפותית לא בהכרח מבטיח שהתהליכים הם דמוקרטיים. מקבלי ההחלטות העסקנים ונבחרי העיר יכלו להתעלם מההמלצות שיצאו מהפורומים הציבוריים שקרולין תיארה. מנהלי בנקים להשקעות יכלו לפטר אנליסטים שהפגינו ביצועים נמוכים. לאנשים הצעירים שהצטרפו לתכניות העצמה לא היה כל קשר לבחירת הקהל שאליו מיודעת התכנית, אילו תכניות הקרן בוחרת לממן, או מה שהעובדים עשו עם המימון שקיבלו. תומכי אובמה, שתרמו מזמנם ומכספם לא זכו ביכולת להשפיע באופן אמתי. הערך דמוקרטיה השתתפותית הוא יותר סגנון או רגישות, שאיפה שנמשכה לצד הכרה במגבלות היכולת לתת שליטה מלאה לאנשים על קבלת ההחלטות. המחברים שואלים מאיפה שאיפה זו מגיעה? אילו תוצאות היא הניבה? ולאילו גבולות התנגדה?
דמוקרטיה עכשיו
לפני שאדגיש מספר מושגים שהכותבים נותנים לשאלות אלו, להלן ההקשר ההיסטורי למושג דמוקרטיה השתתפותית:
בירוקרטיה וכל מה שנלווה אליה, כגון מומחיות פורמאלית, נהלים והיררכית קבלת החלטות מרוכזת קיבלו מזמן שם רע. ביקורת אלו אינן נשמעות רק מצד פעילים רדיקליים שמבקשים ליצור חברה חופשית, אכפתית ושוויונית כאן ועכשיו. פציפיסטים רדיקליים בשנות ה50, שמאלנים חדשניים בשנות ה 60, פעילים פמיניסטיים ואנטי גרעיניים בשנות ה 70 ולאחרונה אקטיביסטים כנגד הכיבוש (see, e.g., Leach 2013). חוסר שביעות רצון מהבירוקרטיה התרחב במהירות הולכת וגדלה. במהלך השנים, התפתחה תנועה של אינטלקטואלים ופעילם שזכו בסופו של דבר לתמיכה מהקונגרס והבית הלבן ופתחו פורומים דיפלומטיים ברחבי הארץ. אנשים פשוטים רבים מהם עולים חדשים נפגשים בערבים בבתי ספר ציבוריים כדי לדון בנושאים מגוונים החל מהחלטות לגבי תקציב מקומי, מדינות ההגירה הלאומית , לפעמים ישירות מול גורמים ומועמדים מקומיים (Mattson 1998). ביטויי השתתפות אחרים ניתן למצוא כאשר מתכננים פדרליים חיפשו אחר יוזמות למלחמה בעוני בשנות השישים, כאשר נעשה ניסיון לשתף את האוכלוסייה הנזקקת בקבלת ההחלטות. תהליך שהשתקף בכתבי העת באותם זמנים "הימים בהן אנשים עניים יקבלו באופן פסיבי מה שמכתבים להם אינו מתקבל על הדעת" (quoted in Sirianni and Friedland 2001:37).
ארגוני אנונימוס אנטי בירוקרטיים השפיעו על עסקים וממשלות בשנות השישים. באותו זמן בדיוק ארגוני שמאל חדשים עסקו בגינוי של אנשי הצווארון האפור שפועלים על פי המוסכמות "ארגוני אנשים" אלו היו ארגונים שהציגו את מעלותיה של הדמוקרטיה הרדיקלית ב 1964 כתב גורו הניהול Warren Bennis ב Harvard Business Review שהדמוקרטיה הפכה "להכרח תיפוקדי" והחברות בעלות תפיסות עולם צרות אופקים מנסות כעת "להפוך מנגנונים בירוקרטיים בקנה מידה גדול לדמוקרטיים יותר" על ידי עידוד ביטוי רגשי, ביטול המדרג ההיררכי, והאמונה בקבלת החלטות על דרך קונצנזוס ולא בכפיה או כפשרה כדרך להתמודדות עם סכסוכים (Slater and Bennis 1964:52) בשנות ה 90 מול הלחצים של ייצור בזמן אמת שהושפע מתרבות העבודה היפנית, ארגונים אמריקאים רבים אימצו צורות השתתפות חדשות בארגון העבודה (Vallas 2006). בשנת 1992 כ 15% מהמועסקים במגזר הפרטי היו חברים בצוותי עבודה (Osterman 1994).
ההתלהבות מצורות ניהול שיתופיות, שוויוניות ולא רשמיות , אפיין את המוסדות הפוליטיים והכלכליים באמריקה. התלהבות זו נוטה להתנהג כמטוטלת. הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי (USAID) החלו במימון מוסדות קואופרטיביים בשנות השישים, יוזמה שננטשה בהמשך לטובת השקעות בקנה מידה גדול בתעשייה וחקלאות בשנות ה 70, כשהתברר שהקואופרטיביים הללו לא פעלו, וצורת ניהול לא החזיקו מעמד. בשנות ה 90 הממשל האמריקאי אימץ מחדש רעיונות של פיתוח השתתפותי, בין היתר כתגובה לביקורת לביקורות של המאמצים הקודמים שפעלו באמצעות מנגנוני ניהול מלמעלה כלפי מטה, חסרי עוצמה (Mansuri and Rao 2013). שוב התקיימו פעולות קדימה ואחורה. אם באמצעות למידה קולקטיבית שיקופית (Sirianni and Friedland 2001) או תוך כדי המצאת הגלגל מחדש נשארה שאלה פתוחה.
עדין קיימים מספר מרכיבים לא פתורים בפאזל של ההשתתפות המודרנית. הראשון הוא ההיקף העצום שלה. באמנות, ההערכה של יוצר בודדה והסלידה משיתופי פעולה , הניב תוצאה הפוכה וחגיגה של התרבות השיתופית ו"יצרנים שהם גם צרכים" של התרבות (צרכנים שהם גם המפיקים של התרבות) (Jenkins 2009; Kester 2011) שימוש בחוכמת ההמון הפכה לאסטרטגיה מועדפת בעסקים, בקביעת מדיניות ובמדע (Wexler 2011). תקצוב השתתפותי, מושג שפעם שוויך באופן בלעדי לעיר פורטו אלגרה בברזיל התפשט לאלפי עיירות ברחבי העולם ( Baiocchi and Ganuza 2014). תמצית "האינטליגנציה הקולקטיבית" נעשית בחינוך, במשחקי וידאו, והשקעות פיננסיות (Bonabeau 2009). ספרים כמו חוכמת ההמונים Wisdom of Crowds (Surowiecki 2005) הפכו לרבי מכר.
ניתן לומר, כי בסוף שנות ה 60 הייתה התלהבות נרחבת לרעיונות ההשתתפות. אבל מוסדות שיישמו את רעיון ההשתתפות לא היו נפוצים ופעלו רק בשוליים הממסדיים. היום רעיונות אלו מעשיים יותר. בשנות ה 60 הטיעונים להשתתפות היו עקרוניים כיום הם מעשיים יותר. הדמוקרטיים הרדיקאליים של ימינו זוכים ליחס גמיש יותר. נבנים סולמי מדידת הצלחה שניתנים למדידה. עידוד האזרחים "לקידום מדיניות טובה יותר, קידום העובדים" קליטה של הרצונות של העובדים תוביל לביצועים טובים יותר. דמוקרטיה השתתפותית הפכה למיינסטרים .
פריצת האינטרנט לשדה הדמוקרטיה השתתפותית הכניס רוח חדשה למונח. מהפכת האינטרנט יצרה את המונח דמוקרטיה דיגיטלית (digital democracies) שמאפשר צורות חדשות של שיתוף ורעיונות חדשים בנוגע לשיתופי פעולה דמוקרטיים. לדוגמה: פעילים בתנועות צדק עולמיות, יוצרים צורות חדשות של שיתופי פעולה, עם פעילים ברחבי העולם. העולם הדמוקרטי שהם מנהלים יראה שונה מאוד מעולם הדמוקרטיה ההשתתפותית של שנות ה60. כיום מדברים יותר במושגים של אוטונומיה מאשר שוויון ; יותר במושגים של ניהול עצמי מאשר מחסור במנהיגות ; יותר במונחים של גיוון ופחות במונחים של אחדות (Nielsen 2013 ). מוסדות קואופרטיביים נהגו לדרוש שוויון מלא בנטל העבודה בקואופרטיב, כיום מוסדות כאלו (למשל ויקיפדיה) ויתרו על דרישה זו.
כיום יוזמות שמנוהלות בצורה דמוקרטית תופסות יותר ויותר את מקומן של ממשלות שמקטינות את התמיכה שלהן בתוכניות בעלות אג'נדה חברתית .בחלק מהמקרים, כפיצוי עבור ההשפעות של סדר היום הניאו ליברלי , יוזמות השתתפותיות חדשות ששותפות לרעיון הניאו ליברלי, ששמו דגש על יעילות וגמישות, בעלי קו חשיבה מעשי ולא מפלגתי משכו תשומת לב. ברוח זו ניתן לראות את מערכת הבנקאות האמריקאית שקרסה וכיום קמים בנקים קטנים יותר להשקעות מחוץ לתאגידי הבנקאות הגדולים. תהליכים שניתן לראות כיום גם בעולם העסקי של צמצומים ומיזוגים של חברות. ויוזמות רבות של החברה האזרחית בגלל שחיקה ברמת השירות הציבורי שהמדינה מספקת.
המבקרים של רעיון ההשתתפות יגידו שזו הונאה. זו דרך לגרום לאנשים להרגיש יותר טוב עם עצמם, בעוד שבפועל העוצמה נלקחת מהם: כוח העבודה, ביטחון תעסוקתי וסיוע ציבורי. זו זריעת חול בעיניים, כאשר מחליפים השתתפות במתן אחריות אמתית. והחופש המופרז לבחור בסופו של דבר הוא צורה מתוחכמת יותר של שליטה. האמת מסובכת הרבה יותר, כאשר יש אנשים שממנים את ההשתתפות וכאשר יש התנגדויות של חלק מהמשתתפים. הם טוענים שתהליכים השתתפותים ללא חלוקה בעוצמה הם בעצם ריקים מתוכן.
חוויה אותנטית של דמוקרטיה:
לפי דברי לי (Lee, 2014 ) המושג השתתפות במקום העבודה הוא מניפולטיבי, היא חושפת עד כמה רגישים המנגנונים של העסקה אזרחית והיכולת שלהם לבצע מניפולציות . גם מקומות בהם פועלים מנהלים באופן כמעט כפוי כדי לא לקדם את האמונות שלהם או של הגופים הממנים, בשיח בתוך הארגון, היא הרגישה שיש התנגדות מצד העובדים כנגד האתוס שהופך את העובדים לצרכנים פסיביים שממוקדים בעצמם בלבד. הם אמינו באמת שמעורבות אזרחית, שמאורגנת כראוי, יכולה לשנות סדרי עבודה מבוססים.
אז איך רעיונות של השתתפות מתממשקים עם מעורבות אזרחית, כאשר הם מתקיימים בתוך ארגונים עסקים? איך הם מצדיקים את פרסום השירותים שלהם לניהול שיתופי כדרך להשיג "הסכמה" עם העובדים, עם מדיניות שעשויה לגרום לעובדים לאבד את מקום העבודה שלהם, או לחתוך ברמות השכר, או לדרוש שהעובדים יסתפקו בפחות? איך עובדים השלימו עם ההיגיון הדמוקרטי, שמעצים את היכולת של אנשים לקבל בעצם את ההחלטות, בהיגיון רציונאלי, ששואפים להגיע לסטנדרטיזציה בנהלי העבודה, שנעשו כדי לשרת את אלו ששילמו עבורם.
לפי לי (Lee, 2014 ) ניתן לבצע זאת בהעברת מיקוד מהמטרות שלהם מסיוע דמוקרטי, לאיכות דמוקרטית. על המנהלים לתרגל טכניקות עבודה בה לעובדים במעמד גבוה יותר לא יהיה מונופול על השיח בארגון, על היכולת להגיע למסקנות, כדי ליצור קרקע משותפת להתדיינות שתמנע מחלקות ותעזור לאנשים להתחבר לרגשות ולפחדים שלהם. במפגשים הללו, המתרגלים התעקשו להשתמש בטכניקות שלהם, כדי להציג את החיוניות שלהן, לצורך השגת דיון קבוצתי בעל משמעות. אותן טכניקות שמעודדות שיתופי פעולה, יכולות לשמש בכל מסגרת: אזרחית או מסחרית, בדיונים בהם המשתתפים הם עמיתים למקום העבודה או כאשר חלק מהמשתתפים בשיח הם מעסיקים וחלק עובדים.
אוטונומיה: החופש לעבוד קשה
במחקר של (Michel’s 2014 ),הבנקאים חגגו את האוטונומיה שלהם, אף אחד לא קבע עבורם את שעות העבודה, או עקב אחר הפרודוקטיביות שלהם בעבודה. איש לא ניהל אותם. ובכל זאת הם עבדו כ 120 שעות בשבוע. הם דילגו על סופי שבוע, נטשו חברים, משפחה, וכל פעילות מחוץ לעבודה. הם דחפו את עצמם מעבר לנקודת השבירה. אבל הם אמרו שזו הבחירה שלהם.
הסברים כאלו נשמעים כמו ניצול בתחפושת של חופש. אבל התמונה קצת יותר מורכבת. לטענת הבנקאים הם היו מונעים לא רק מהחשש מהתיוג אם הם לא יעבדו כל כך הרבה, בנוסף הם חוו הנאה מהיכולת שלהם למתוח את הגבולות של עצמם ולעבוד כל כך הרבה שעות בשבוע. הם התגאו בכך שדחפו את עצמם יותר ממה שחשבו שאפשר לעשות. הם היו בשליטה על גופם עד שנשבר, זו הייתה תחושה אדירה של עוצמה עבורם. האוטונומיה היתה כמו הבחירה ללכת על רמה 12 בהליכון.
תחושות אלו מסבירות מדוע האתוס של עבודה קשה התפשט הרבה מעבר לבנקאים להשקעות. בנקאים רבים עזבו את וול סטריט כאשר זה פגע בחיים שלהם. הם עברו לפירמות פחות תחרותיות , או מחוץ למערכת הבנקים להשקעות. הם הביאו איתם למקומות העבודה החדשים סגנון עבודה ייחודי. דבר שגרר עליה בכמות שעות העובדה של מוסדות אחרים שלא היו במעגל התחרותיות לפני זה. (Michel, 2014).
סגנון העבודה של הבנקאים נתפס בציבור כיוקרתי בגלל הכבוד שניתן לוול סטריט. אבל לא רק זה, זה לא רק היכולות להרוויח יותר כסף, אלא כאשר מרווחים יותר כסף זה כבר לא מספיק וכאשר העובד חש עייפות במקום להפסיק לעבודה הוא קורא תיגר על גופו ובוחן עד כמה אפשר למתוח את הקצוות ולעבוד יותר קשה. אך הלחץ הכבד נתן את אותותיו. חלק מהבנקאים חוו התמוטטות פיזית, כי הם לקחו את הרוח של מקום העבודה גם לשעות הפנאי, הם רצו מרתון, עסקו בטיפוס הרים וכדומה. אך גם עבור אלו שלא בחרו לקחת חלק בפעילויות קיצון מסוג זה, החופש לבחור נותר תמיד קשור לדרישות ייצור גבוהות.
מנהיגות בתהליכי יצור בזמן אמת:
אליאסוף ( Eliasoph, 2014). מתארת את השימוש במוסג השתתפות כדרך לגרום לאנשים לעשות יותר ולקבל פחות. על ידי חשיפת האילוצים שבהם פעלו העובדים בפרויקטים להעצמה. הצוותים באמת רצו לקבל סטודנטים מתנדבים שילמדו מהי מנהיגות באמצעות לקיחת המושכות על הארגון. אבל הפרויקטים של העמותות נדרשו לקבל אישור מהגופים הממנים לפני שהתלמידים הצטרפו לתכניות. כך שהחזון החינוכי של התוכנית היה צריך להיקבע מראש. הצוותים באמת רצו להציע תכנית ארוכה ואיטית של בנית מנהיגים. אבל היה קשה לעשות זאת תחת לחץ מתמיד של הדרישות להציג תוצאות "ניתנות למדידה" עבור הגופים הממנים כמו: מספר הילדים "בסיכון" שעברו בהצלחה את התכנית וסיימו בית ספר תיכון ועוד.
.המאמר של אליאסוף ( Eliasoph, 2014) מציג את הקשיים של העבודה התמידית על ערכי הדמוקרטיה ההשתתפותית, בים הבירוקרטיה. היא מציינת גם את ההחלטה של הצוות לוותר על הזדמנויות להנחות את המשתתפים בתכניות בסוגי מנהיגות אחרים. הם לא עודדו את הצעירים להתחיל להראות את העולם המוסדי שבו הם פועלים כעולם ששולח מסרים מעורבים גבי מה נחשב כהצלחה. הם לא עודדו את הצעירים לשקף את הזכות להתמודד נגד ארגוניים שמייצגים קשישים או מהגרים עבור נתח תמיכה גדול יותר בעוגה התקציבית.
אולם המתנדבים למדו להתעלם מבירוקרטיה ארגונית, שהכל "פתוח, לא מוגדר, ונתון לבחירתך" ובמקום זאת לזהות את הרמזים לגבי השביל בו הם צרכים לפעול. "אני מעורב במקום להיות ברחובות, או להשתמש בסמים, או לעשות משהו לא חוקי" הם למדו לזהות צביעות ואת הדרך להתמודד איתה.
בארגונים שחקרה אליאסוף ( Eliasoph, 2014) לא היו מוכנים להתמודד עם הסתירות בין אופן הפעילות שלהם לארגון הגג הממן שאליו הם השתייכו. רוח ההתלהבות שלהם קשורה באופן ישיר ביוזמה של הניהול ההשתתפותי של היום. אבל היא שוקעת אט אט לביצה הגדולה של ניגודי עניינים פוליטיים. במחקר של Lee (2014), בנושא ההשתתפות האזרחית, המרואיינים תיארו בגאווה את הדרך החדשה שבה הם מתגברים על יריבויות ומאבקים, כדרכים בוגרות, הם הזהירו אחד את השני, שלא לעשות שימוש במונחים כמו "צדק" או "העצמה" מהפחד שיצרו ניכור בין המשתתפים.
דמוקרטיה עכשיו ! – ומה הלאה?
נקודות השקפה אלו, איפה הן משאירות אותנו בייחס לסיכוי לדמוקרטיה עכשיו? מסר אחד, אולי, הוא עד כמה מעט ביטויים של דמוקרטיה השתתפותית ניתן לראות כיום וכמה חסמים עומדים בדרכה. יחד עם זאת, אולי הבחירה של העובדים לעבוד עד קצה גבול היכולת היא לא כל כך גרועה. ואולי משתתפי קמפיין הבחירות של אובמה לא רצו להיות בשליטה על המסרים, אולי הם באמת רצו שאובמה יבחר.
ניתן לכנות את זה בשם תודעה כוזבת. אבל כנראה יש אפקט לעבוד בצוות, ללא קשר למידת ההשפעה שיש לכל עובד על האסטרטגיה של הקבוצה. יש סיפוק כאשר מדברים על נושאים חשובים עם אנשים שונים ממך. אבל, הרבה ניסיונות ליישם דמוקרטיה השתתפותית נופלים כאשר דנים בנושא מדיניות. יש סיפוק לראות כמה אתה יכול להיות פרודוקטיבי. השאלה אם כן, האם בזאת מסתכמת הדמוקרטיה? אם נחזור למייקל סורקין ופרוייקט הבניה באתר מגדלי התאומים לגבי מהי דמוקרטיה בפועל, הדבר המעניין לטענתו שיו"ר הכנס, מכר את רעיון ההשתתפות כדמוקרטיה. ולאף אחד חוץ מסורקין לא היה באמת אכפת.
דמוקרטיה זהו מונח רחב, אבל אנחנו מתבקשים לחשוב, אילו משמעויות של המונח הופכים להיות דומיננטיים במקום ותקופה מסוימים. בעידן שלנו, האם הדמוקרטיה, לפחות בגרסאות ההשתתפות שלה באה לידי ביטוי בראש ובראשונה כחוויה של פתיחות, דיבור אותנטי, שיחות כדרך לגישור על הבדלים אינטרסים? מדהים לראות את הגבולות הזמניים של ההשתתפות שמחברי האתנוגרפיות מתארים. כאשר המומחים והמאמנים הולכים הביתה, ההשתתפות מסתיימת. כך הסתימה השתתפותם של האזרחים לאחר מסע הבחירות של אובמה, או כאשר נגמר מענק המימון של התוכנית. האוטונומיה נעלמת, כאשר הבנקאים היו פשוט עייפים מידי להמשיך. בהקשר זה כותב המאמר טוען שיש לפנות לשכל הישר שלנו לגבי המונח דמוקרטיה השתתפותית ולדמיין חלופות אחרות טובות יותר.
