גיליון 05
מרץ 2018

אירגונים דמוקרטיים

מגזין המכון הדמוקרטי

ארגון של דמוקרטיה ישירה הלכה למעשה. סיפורו של בית הספר "כנף" כארגון דמוקרטי

"כנף" נוסד ב – 1994 והוא בית הספר הראשון בארץ שעובד לפי המודל החינוכי בן ה – 50 שעוצב בבית הספר SUDBURY VALLEY SCHOOL שבפרמינגהם מסצ'וסטס. 140 תלמידות ותלמידים, במסגרת של ערוב גילים מלא מכתה א' ועד יב', יחד עם  9 חברי צוות, מנהלים את חייהם כבני חורין בדמוקרטיה ישירה.

| מאת מנחם גורן

ההחלטות מתקבלות בדרך של הצבעה בפרלמנט בו חברים כולם ולכל אחת ואחד קול אחד. בית הספר מתנהל בכפוף לחוקת בית הספר שהיא כשלעצמה כפופה לחוקי המדינה ולאמנות הבינלאומיות לזכויות האדם והילד. יש הפרדת רשויות בין רשות מחוקקת – הפרלמנט, הרשות השופטת שמורכבת מכלל חברי הקהילה בתורנות ורשות מבצעת המורכבת מבעלי ענין הממונים אד הוק ע"י הפרלמנט וצוות בית הספר המכהן כמעין ממשלה נבחרת. מערכת הביקורת רציפה ומובנית בתוך הרשויות (פרלמנט ומערכות השיפוט).

במודל החינוכי שלנו האחריות המלאה ללמידה ולחינוך היא על התלמיד. נובע מכך שההתנהלות היא ללא מערכת שעות מומלצת ומוכתבת וללא חונכות מחייבת. מזה 4 שנים בית הספר הוא חלק מהחינוך הציבורי ובמעמד של מוסד חינוכי ייחודי אזורי רשמי. בכך אנחנו הראשונים והיחידים כרגע.

אנחנו מאמינים בכל ליבנו כי יש הלימה בין התפיסה החינוכית שלנו, המאפשרת לאדם הצעיר לחנך את עצמו, לבין המבנה הארגוני של בית הספר – מבנה שטוח של דמוקרטיה ישירה. חירות, שוויון ערך ואחריות אישית מאפשרים ביטוי לעוצמה הכמוסה בכל ילדה וילד ומאפשרים התמודדות נכונה עם המציאות. התנהלות דמוקרטית מקדמת ומאפשרת תהליכי למידה הוליסטים ורב מימדים ביעילות ובאפקטיביות. המחויבות לניהול הקהילה מתאימה היטב לעיסוק קונקרטי ורציף בכבוד הדדי, קבלת האחר והתמודדות פקוחת עיניים עם אילוצי המציאות. החופש נכון לעידן שבו הידע נגיש, פתוח ומשתנה כל הזמן. הארגון הדמוקרטי מאפשר לבנות ובני אדם צעירים לעסוק מגיל צעיר במשמעויות של היותם אזרחיות ואזרחים בחברה כזו לכשיעזבו את בית הספר. ומכין אותם היטב לחיים בעולם שבו נדרשת אחריות אישית, גמישות ומקוריות מחשבתית יחד עם היכולת לשיתופי פעולה ואמפתיה.

מניסיון של  24 שנים ב "כנף" והיכרות קרובה ומעמיקה עם עולם בתי הספר SUDBURY והגות מייסדיו, אעלה נושאים שהם במידה מסוימת חבויים ופחות מוכרים, אך חשובים לא פחות מהמעטה, וקשורים למהותו של המבנה הארגוני הדמוקרטי של בית הספר.

הערך הראשון, החשוב, המהותי והעמוק מכל בדמוקרטיה הוא כבוד האדם…

הבסיס השני הוא חוק וסדר. … דמוקרטיה צריכה להיות פתוחה וקשובה אך גם מחויבת להגן על עצמה כלפי חוץ וכלפי פנים

ערכי יסוד:

הערך הראשון, החשוב, המהותי והעמוק מכל בדמוקרטיה הוא כבוד האדם ולא המנגנון הטכני של הצבעה וקבלת החלטות ברוב ומיעוט. בלי הסכמה והפנמה שזהו היסוד וזוהי התשתית לכל, דמוקרטיה עלולה להפוך כלי ריק טכני מושחת ופוגעני. הבסיס השני הוא חוק וסדר. אחרת, איש הישר בעיניו יעשה, החזק ישלוט, כל דאלים גבר והשלטון הדמוקרטי הופך לכסות לאנרכיה בריונית. דמוקרטיה צריכה להיות פתוחה וקשובה אך גם מחויבת להגן על עצמה כלפי חוץ וכלפי פנים מפני האפשרות הגלומה בפתיחות וביכולת לקבל באופן דמוקרטי החלטות נגד הדמוקרטיה. החלטות, שבמקרה הטוב מגבילות את החירות או את הכבוד של כל הקהילה או מיעוטים בתוכה. ובמקרה הרע הן מנגנון השמדה עצמית. שלושת  אלו הם לא רק ערכי יסוד אלא גם פרקטיקות האמורות להיות חלק מכל תרבות וארגון דמוקרטים.

הניסיון שלנו בכנף מראה שכאשר מקפידים על תרבות דיבור והתנהלות מסודרת של המוסדות הדמוקרטיים יש עלייה בתחושת השותפות והרצון להשתמש במוסדות הדמוקרטיים והתכנסות לתהליכי קבלת החלטות יעילים ופשוטים.

חוכמת ההמונים יחד עם האצלת הסמכות – כלים לניהול אפקטיבי:

התנהלות בדמוקרטיה ישירה מצטיירת לעיתים כהתנהלות מסורבלת ולא יעילה. סוקרטס התנגד לדמוקרטיה כי טען שאנשים מצביעים על פי האינטרסים שלהם, על פי נטייתם ואחרי הרטוריקה של הנואם המוכשר. קיימת סכנה כי מתוך נירפות ישאירו חברי הקהילה את ההתנהלות לאחרים. הניסיון שלנו בכנף מראה שכאשר מקפידים על תרבות דיבור והתנהלות מסודרת של המוסדות הדמוקרטיים יש עלייה בתחושת השותפות והרצון להשתמש במוסדות הדמוקרטיים והתכנסות לתהליכי קבלת החלטות יעילים ופשוטים. כך בישיבת פרלמנט ממוצעת בכנף יכולות להתקבל למעלה מ 15 החלטות במהלך של שעתיים. רוב ההחלטות הם טריוויאליות ומתקבלות ברוב גדול. ישנו מיעוט של החלטות שבהם הפרלמנט נכנס לדיון עמוק וארוך וגם שם, על אף התחושה לפעמים של חפירה והתשה, ההחלטות המתקבלות בסופו של דבר הן על פי רוב נבונות והתהליך הוא תהליך מלמד.

בעניין האצלת הסמכות חשוב חשוב להדגיש כי לא כל החלטה חייבים לקבל בפרלמנט. הפרלמנט בוחר וועדות (כמו ועדת תקציב וועדת קבלת תלמידים וצוות) ויש תאגידים (הכינוי שלנו לקבוצות ענין – תאגיד מחשבים, אמנות, ספורט) ובעלי תפקידים, מאציל עליהם סמכויות ויוצר את מסגרת הסמכות שבתוכה פועל אותו גוף או ממונה ומקבל החלטות. יחד עם זה הפרלמנט מוסמך לבקר את אותם גופים ולפטר אותם. גם בכך אנחנו מייעלים את ההתנהלות ואת תהליכי קבלת ההחלטות, שומרים על רצף שלטוני ועל מדרג האחריות.

קהילה אינטימית:

דמוקרטיה ישירה ומכבדת מהותה שיח אותנטי ומכבד בגובה העיניים. לדעתנו ועל פי נסיוננו, ארגונים שפועלים או מתכוונים לפעול בדמוקרטיה ישירה, חשוב שישמרו על רמת אינטימיות גבוהה והיכרות הדדית. אנחנו חושבים שבארגון שיש בו יותר מ 150 איש נוצר קושי להתנהלות בריאה של דמוקרטיה ישירה. הטכנולוגיה, ובמיוחד הרשתות החברתיות,  בהחלט יכולים לסייע בכך אך קשה לנו להמליץ לארגונים גדולים לעבור להתנהלות כזו מבלי לבצע התאמה. הקושי איננו קבלת ההחלטות אלא ביכולת ליצור דיון ודיאלוג אינטימיים ומכבדים. בקשר לשאלה מה נעשה אם הקהילה תמשיך ותצמח (נגיד ל – 1000 תלמידים) אנחנו חושבים היום שאולי פיצול פנימי של הארגון לקבוצות בנות יחד עם איגום משאבים יאפשר התנהלות כזו גם לארגונים גדולים יותר.

ארגון מבוזר ושטוח:

אולי הסוד הגדול ביותר במודל של SUDBURY בהקשר של ארגון דמוקרטי הוא יצירת מבנה שטוח ומצומצם באופן שהוא על גבול הסגפני, ללא ניהול מרכזי פורמלי ובמינימום הירארכיה. המושג המלווה אותנו לאורך השנים וקשור בתרבות הזו הוא: "במינימום האפקטיבי הנדרש" (מבית מדרשו של פרופ' יוסף (יוסק'ה) אגסי ממייסדי SUDBURY). כלומר כל מה שקשור להתערבות למנגנונים ולבירוקרטיה ייעשה במינימום האפקטיבי הנדרש, לא נקדש אותם וניפטר מהם כשאינם נדרשים יותר. המחשבה מאחורי זה נבעה, סביר להניח, מאילוץ כלכלי אך בבסיסה גם התובנה כי מהותה של התנהלות דמוקרטית מכבדת כרוכה בתקשורת המאופינת בשוויון, אמון ואפקטיביות. הפתרון: ארגון שטוח ומינימליסטי (2-3 שכבות ניהול ולא יותר). וניהול ע"י מינויים אד הוק לפי צורך. כך מתאפשר לכל חברה וחבר בקהילה לקחת חלק שוויוני ולהיות שותף בקביעת המדיניות וקבלת ההחלטות ומתקבלים מנגנונים בעלי יכולת תגובה מהירה לדרישות ולשינויים מהסביבה. התארגנות כזו מתאימה ומפנה מקום רב לתרבות העדכנית של רשתות המתהוות ומתפרקות באופן רציף בהתאם לצורך. אנחנו ממשיכים ומנסים להתייעל ולהשתפר בכך. לדוגמא בתקופת המו"מ עם משרד החינוך על המעבר למעמד רשמי יכולנו לאחד את מוסדות בית הספר ליצירת צוות מייצג ומצומצם שמצד אחד יוסמך לנהל את המו"מ ומצד שני ידווח בזמן אמתי ויעביר להחלטה דמוקרטית את עיקרי הנושאים שעליהם נדרשנו להחליט.

בחברה שלנו מוטמע עמוק מערך הכוח המאוד לא שוויוני הקיים מקדמת דנא בין מבוגר לילד.  הילדות והילדים הם הסקטור החלש ביותר.

כדי שילדים יוכלו לנהל את חייהם בדמוקרטיה ישירה ויתאפשר להם באמת להחליט לגבי עצמם החלטות מהותיות בתוך עולם שלא מכיר בכך, יש צורך בגורם שישלב מנהיגות בלתי פורמלית, אליטה משרתת וחומת מגן. 

להימנע מהגבלת חופש התנועה של הילדים (הנוסעים) רק בשל היותם חלשים כפי שאיננו מגבילים את זכויותיהם של מוגבלים אחרים (נכים, עיוורים, חרשים) אלא מנגישים עבורם את שנדרש.

השחקנים המרכזיים, משחק הכוחות ותפקיד הצוות:

מישהו חייב לקחת אחריות: השאיפה לחירותם של ילדים מורכבת ומאתגרת מסיבות רבות. יצירת תרבות ארגונית אותנטית של דמוקרטיה ישירה בחברת ילדים ובמיוחד במערכת רב גילית אינה טריוויאלית ולא מובנת מאליה. הניסיון והידע המצטבר מועט. בנוסף, גם אנחנו ככל בית ספר מתפקדים וחיים בתוך תרבות עם דעות קדומות, סטראוטיפים ואמונה במוסדות חינוך מונחי הישג, הירארכיים ודיקטטורים. בחברה שלנו מוטמע עמוק מערך הכוח המאוד לא שוויוני הקיים מקדמת דנא בין מבוגר לילד.  הילדות והילדים הם הסקטור החלש ביותר. כל בעל מאה הוא גם מומחה וגם בעל דעה נחרצת שאינה שומעת ואינה סובלת התנגדות. אנחנו כפופים לדרישות לפיקוח ולנהלים של גופים רבי עוצמה, משרד החינוך, ארגוני המורים, ההורים והרשות שהם אלו שאמורים להיות המממנים ארגון שנועד למי שקולם לא נשמע. דרישות כמו תכנית לימודים, תקצוב, חקיקה ומשמעת הם נחלת בעלי המאה ואילו לילדה עצמה ולחברת הילדים אין זכות בנושא.

כדי שילדים יוכלו לנהל את חייהם בדמוקרטיה ישירה ויתאפשר להם באמת להחליט לגבי עצמם החלטות מהותיות בתוך עולם שלא מכיר בכך, יש צורך בגורם שישלב מנהיגות בלתי פורמלית, אליטה משרתת וחומת מגן. קבוצה שתיקח על עצמה אחריות מלאה לתהליך שמהותו איבוד שליטה וכוח. על פי נסיוננו ודעתנו זהו התפקיד החשוב, המכריע והמרכזי של צוות בית הספר – שמירה על החזון והטמעת התהליכים. יחד עם ההורים האמיצים שקופצים למים ומוכנים לוותר על שליטה ויחד עם אותם לבבות פתוחים מבין הממונים על החינוך ברשויות ובמשרד, הצוות חייב לקחת על עצמו את האחריות וחייב לדעת עד כמה הדברים אינם מובנים מאליהם ודורשים טיפוח ופיתוח מתמידים. יש כאן פרדוקס מובנה ומהותי שחייבים להכיר ולהתבונן בו. קבוצה מתוך חברי קהילה (הצוות) הנבחרים וממונים אישית, ללא הגדרה קבוצתית, לוקחת מנהיגות והובלה על הנחות היסוד של הארגון ומקדישה חלק ניכר מזמנה ליצירת ושמירת התהליך. מניסיוננו  אותם נשים וגברים צריכים להכיל בתוכם מגוון נדיר של תכונות שלכאורה הן מנוגדות. עיקשות ודעתנות יכולת עמידה והובלת תהליכים יחד עם יכולת לקחת צעד לאחור ולוותר. אמונה לוהטת בזכות של כל אחת ואחד לאמונה לוהטת. התלהבות ותשוקה יחד עם גמישות ופתיחות, אורך רוח וסבלנות. עמוד שידרה של ערכים פנימיים יחד עם יכולת להשאיר את האגו המפותח שלהם אצל השומר בכניסה. זו אולי אחת הסיבות שבכל בתי הספר במודל סדברי בעולם מתקשים למצוא חברי צוות  שיהפכו את הוויתור המושכל על האגו של המבוגר, למפעל חיים.

המבוגר האחראי – ואחריות המבוגר:

קשה להפריז בחשיבות ובמורכבות שיש בארגון כזה לשרטוט גבולות הגזרה שבין האחריות הבלתי נתפסת לבריאותם הנפשית והגופנית של הילדים המוטלת על הצוות לבין הרצון המתמיד לאפשר חופש ולאבד שליטה. אולי השאלה המרכזית אותה שואל כל מי שעיניו בראשו שמגיע לביקור ב"כנף" היא: אז מה היא (בכל זאת) אחריות המבוגר? הסאבטקסט שמאחורי השאלה והוא: עד כמה מותר ונכון לנו (כמי שמצהירים על אמון בילד) לסמוך באמת על הילד?

בנהיגה בכביש יש חוק שאומר שחובת הנהג לנהוג בזהירות. משמעותו של חוק זה שבכל סיטואציה של תאונה ונזק כשנבוא לפני שופט נצטרך לתת תשובה מספקת האם אנחנו כנהגים (בלי קשר למעשיו של הולך הרגל או הנוסע שנפגע ובלי קשר לחוקים) נהגנו בזהירות ובאחריות. כך גם עם ילדים, מוטלת עלינו כצוות המבוגר בבית הספר החובה והאחריות המלאים על בריאותם הנפשית והגופנית של הילדים. בנוסף עלינו להימנע מהגבלת חופש התנועה של הילדים (הנוסעים) רק בשל היותם חלשים כפי שאיננו מגבילים את זכויותיהם של מוגבלים אחרים (נכים, עיוורים, חרשים) אלא מנגישים עבורם את שנדרש.

השאלה המרכזית הנותרת היא האם אנחנו באמת סומכים על שיקול הדעת של הילד בכל הקשור ליכולת שלו לנהל את חייו, ללמוד את שיידרש ממנו על מנת להפוך לאזרח מתפקד, מצליח ומועיל בלי שנדחוף או נתמוך או נמשוך אותו. הניסיון והמחקר של בתי הספר במודל סדברי מראה כי אימון באמון רציף בהתנהלות דמוקרטית חופשית בארגון דמוקרטי מסייע לבוגרי בית הספר במהלך חייהם ומתאים לעידן שלנו.  

שמחה:

מערכת החינוך פונה יותר ויותר לכיוונים של הישגיות, הצלחה והשוואה (ל – OECD  לפיז"ה, למיצ"ב, לבגרויות לתמונה חינוכית ולמה לא) אנחנו מוצפים בטכנולוגיות, קואוצ'רים מפקחים ומדריכים שמראים לנו איך להפוך את הילדים שלנו למאושרים יותר, מוצלחים יותר ולומדי כל. כל דרך חינוכית נבחנת מיד במדדים תקפים,התקציבים מופנים למחוננות, לחיזוק, להבטחת ההצלחה וההשתלבות של בוגרי המערכת בעולם הגועש. כולנו רצים ריצת אמוק אחרי המערך המושלם לילד המושלם. כתוצאה מכך נעלם החיוך, מסתלקת השמחה. כולם חמורי סבר בוחנים בודקים ומשווים. איך נהיה כמו פינלנד, איך נלמד את הילד להתמודד במאה ה – 21 ואיך נשמור על רמת הישגים. שכחנו את השמחה, הזנחנו את הריקוד.

ארגון דמוקרטי של ילדים (וגם של מבוגרים) בני חורין ראוי לו שיהיה שמח, מחויך רוטט ומלא הומור. אמון מלא בילד ושיח בגובה העיניים חשוב שיתלוו אליהם פשטות, בת צחוק וניצוץ בעיניים.