גיליון 02
מאת: בן ונגר
“האין העבר והעתיד אמיתיים בדיוק כמו ההווה, ולפעמים אפילו יותר? אחרי הכל, העבר מגדיר מי אנחנו, ואיך אנחנו תופשים את הדברים ומתנהגים בהווה. ומטרות העתיד שלנו קובעות אילו פעולות ננקוט בהווה.”
את השאלה הזאת שאל אחד האנשים בסדנה של אקהרט טול מחבר הספר “כוחו של הרגע הזה”. לאורך כל ספרו, מסביר טול את הכוח שיש בהתמקדות בהווה, ב”כאן ועכשיו”. טול טוען בספרו שמה שאנחנו תופסים כעבר הוא עקבות זיכרון, המאוחסן במוח, עקבות של הווה קודם: כאשר אנחנו נזכרים בעבר, אנחנו מפעילים מחדש את הזיכרון – ואנחנו עושים זאת עכשיו. העתיד הוא דמיון של הרגע הזה. כאשר אנחנו חושבים על העתיד, אנחנו עושים זאת עכשיו. עם כל זאת, טול לא מצטנע, הוא מתיימר להגדיר את ספרו כ”מדריך רוחני להארה”.
כאן הזמן לגילוי נאות. אני אוהב ספרים כאלה. הם מעוררים בי השראה רבה ומרוממים את רוחי בתקופת קריאתם. עם זאת, ברוב המקרים רצף החיים מחזיר אותי להרגלי היום-יום וצורות החשיבה המוכרות. מעסיקה אותי לא מעט השאלה, כיצד אפשר להטמיע את אותן תובנות והארות חשובות בפרקטיקה יום-יומית והאם באמת קיים בהן ערך?
לטול הבעיה ברורה. לדעתו, בכל פעם שאנחנו חושבים על-ידי ניתוח ומסקנות מהעבר או כשאנחנו מתכננים את העתיד אנחנו פועלים מתוך האגו, שלטענתו מצמצם את הפוטנציאל הבלתי סופי שקיים ברגע הזה. הוא מביא דוגמאות מאלפות שמסבירות איך האגו גורם לנו לא פעם להתמקד בעבר או בעתיד, אך לא ברגע הזה.
תאוריות ופרקטיקות ארגוניות וחינוכיות רבות במאות השנים האחרונות עוסקות לרוב בחקר משותף של העבר ובתכנון משותף של העתיד. כמעט ולא נמצא תאוריות ופרקטיקות כאלה שעוסקות בחקר משותף של ההווה. לתפיסתו של טול ארגונים רבים מפספסים כך את הפוטנציאל העצום בכוחו של הרגע הזה. אם כן, איך ניתן לאפשר לארגונים להתמקד ולחקור את מה שקיים ברגע הזה ואת כל הפוטנציאל שטמון בו בין מגוון שונה של אנשים? (מגוון אתני, מגדרי, גילאי, תפיסתי וכו’).
תאוריית U שאוטו שרמר נמנה בין הבכירים של מפתחיה, מציעה גישה חדשה-ישנה לכך.
הרעיון המארגן מאחורי תאוריית U הוא להביא קבוצת אנשים מגוונת לנוכחות מלאה בהווה על-מנת לבחון איזו פעולה משותפת מתהווה מתוכו. עבור הרבה א/נשים גישה כזאת נמצאת מחוץ לאזור הנוחות. עדיין, הם לא באמת נדרשים לזנוח לגמרי את העבר או את העתיד, אלא רק להסיט את תשומת ליבם להווה המשותף. העבר והעתיד, גם כך תמיד יחכו מעבר לפינה.
תיאוריה U ייחודית בכך שהיא עוזרת לנו להבין ולדייק את הכוונה שעומדת בבסיס הפעולה האישית והקבוצתית, להגיע לבהירות, ולפעול בהווה ממקום שמחזיק את הפוטנציאל העתידי שלנו ושל סביבתנו. הנחת היסוד היא שהעמדה הפנימית ממנה מתבצעת פעולה מסוימת חשובה יותר מהפעולה עצמה.
התהליך שעוברים המשתתפים בסדנה מתואר בקווים ציוריים בצורת האות U:
התבוננות במורד ה – U – יצירת המרחב, הקשבה, התבוננות, למידה מעמיקה של השדה תוך דיאלוג עם כל חלקיו לצורך שבירת פרדיגמות חשיבה קיימות.
שהות בתחתית ה – U – נוכחות(Presencing) התחברות למקורות העמוקים של העצמי, לתכלית ולמניעים, מתוכם ארצה להנהיג שינוי.
עשייה במעלה ה – U – חיבור לעתיד המתהווה, אפיון “אבי טיפוס”, התנסות, עשייה ולמידה תוך כדי תנועה.
כדי לצלוח את התהליך על המשתתפים להיות נוכחים במלוא מובן הכוונה: פיזית, רגשית ורוחנית, ולפתח רמות שונות של הקשבה, שתאפשר להם לוותר על דפוסי חשיבה אוטומטים המפעילים תגובתיות, סטראוטיפים ודעות קדומות.
נוכחות כזו יוצרת הקשבה עם ראש פתוח, חיבור למכלול התחושות ולרגשות שעולים עם לב פתוח, ולסיום פעולה מתוך רצון פתוח – כזאת שמחוברת למהות העמוקה של מי אנחנו ולמה שחשוב לנו באמת בחיים.
מה שמצא חן בעיני בתאוריית U הם שלושה דברים:
אחד, העובדה שהוא ממצה את הפוטנציאל שטמון בשונות שבין חברי וחברות הקבוצה.
הדבר השני הוא החלוקה שלו לשלושה שלבים עיקריים בתהליך – מורד ה-U, בו עוברים ממציאות היום יום לעבר נוכחות מלאה (presencing), דרך שיפור ההקשבה, ההתבוננות והחישה. נוכחות משותפת (co-presencing) בתחתית ה-U, שם כל האפשרויות נגלות לנו. ולבסוף, מעלה ה-U, האופן בו נעים ונעות יחד ליצירת מה שגילנו כקבוצה בנוכחות המשותפת, דרך גיבוש ויצירת אב-טיפוס (prototype).
הדבר השלישי שמצא חן בעיניי בתיאוריה הוא הדרך הטבעית בה היא מחוברת לתהליכי חיים שאנחנו עוברים כל הזמן, רק שלרוב אנחנו לא שמים לב אליהם.
לאחרונה ישנה מגמה גוברת בקרב חברות ותאגידים מהמגזר העסקי של הכנסת סדנאות לתרגול מיינדפולנס – מדיטציה שמטרתה להגביר את הקשב הפנימי ואת המודעות לנוכחות ברגע הזה, כחלק מיום העבודה של העובדים והמנהלים, ואכן יש להן ערך אישי רב. קיימים גם בתי-ספר בארץ ובעולם שמכניסים תרגול של מיינדפולנס לתוך תכנית הלימודים (דוגמא לכך בכתבה על ביה״ס תל חי) ובתי ספר אחרים שבמקום להעניש תלמידים/ות בשעות ריתוק המורה שולח/ת אותם לשעת מדיטציה.
עם זאת, כשהעובדים, המנהלים והתלמידים חוזרים לשגרת העבודה הם לא מוצאים סביבה שמאפשרת להם לממש את פוטנציאל הנוכחות שחוו זה מכבר. אחרי ניסיון, התגבשה אצלי ההבנה שתאוריית U מציעה מתודולוגיות ופרקטיקות שמאפשרות לקבוצת אנשים לממש זאת הלכה למעשה.